הטבח הנוראי שאירע בעוטף עזה בשבעה באוקטובר גבה עמו מחירים קשים וקורבנות רבים. אחד הקיבוצים שספגו את המכות הקשות ביותר היה קיבוץ בארי. מי שהיה הראשון שיצא להילחם כנגד המחבלים הארורים היה רבש”צ הקיבוץ, אריק קראוניק, רס”ר במילואים, ששירת בעבר בסיירת צנחנים. קראוניק, בעברו עוזר המאמן של הפועל בארי בליגה הלאומית, נפל בגיל 54 כשערך קרבות עם המחבלים בשער הקיבוץ. הוא הותיר אחריו את רעייתו סיגל, שלוש בנות – תמר, הגר, נועה והבן הבכור חן, כדורסלן בן 23.
הכל התחיל באותו יום שבת קצת לאחר השעה שש בבוקר כשירי הרקטות העיר את הקיבוץ כולו ובין היתר את אריק הרבש”צ. מעט לאחר מכן, אריק שמע בקשר “יש ירי בישוב” ושוב “יש ירי בישוב”, הבין ישר כי זה אירוע שונה, ויצא מהבית בו התגורר יחד עם אשתו וביתו הצעירה נועה, התקשר לראש צח”י (צוות חירום ישובי), ביקש להקפיץ כיתת כוננות ולהכניס את החברים לממ”דים, לקח את האקדח ואת רובה ה-M16 שלו ויצא. “במהלך חמש השנים בהן הוא רבש”צ, הוא היה כבר בעשרות מקרים של חשש לחדירות ושריפות ובדרך כלל הוא יוצא בלי להגיד כלום, זו הייתה הפעם היחידה שהוא עמד ליד הדלת ואמר לאמא שלי ‘להתראות’”, סיפר בנו חן.
עם הגעתו לשער הקיבוץ, נתקל אריק בשבעה מחבלים והרג את כולם. מיד לאחר מכן, התקשר להזעיק צבא ומשטרה וכתב בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ להיכנס ולנעול את דלת הממ”ד כי חדרו עשרות מחבלים לקיבוץ. אחרי שהרג את הנגלה הראשונה של המחבלים, הוא כבר לא יכול היה לעמוד בפני עשרות המחבלים שהגיעו אחריהם ונרצח, כחצי שעה לאחר שיצא מהבית. הוא נפל כגיבור, אחרי שהספיק לחסל כמה מחבלים, להבין שיש פלישה המונית ולפעול בהתאם, ובזכות התושייה והאומץ שלו המון אנשים מהקיבוץ ניצלו.
חן ואריק קראוניק (פרטי)חן, שגר לבדו בדירה אחרת בקיבוץ, לא התעורר מהרעשים של האזעקות והיריות, ופקח את עיניו רק ב-7:50. “ישנתי חזק, אבל כשהתעוררתי הבנתי מה קורה”, הוא נזכר. “נעלתי את דלת הממ”ד וניסיתי לקבל דיווחים מבחוץ. בשעה 12 הבנתי שמשהו לא טוב קורה כי קיבלתי דיווחים מכולם ולא מאבא שלי. העליתי סטורי לאינסטגרם שלי עם תמונה של אבא וכתבתי שהוא נעדר, בתקווה שאיזה חייל או מישהו שנלחם בשטח יראה את זה. בסביבות השעה 3 בצהריים קיבלתי טלפון מחבר של אבא שלי. עניתי ואמרתי לו: ‘חי או מת?’, הוא ענה לי ‘מת’, וניתקתי מיד את הטלפון. בחיים לא העליתי בדעתי שיקרה לו משהו, הוא יצא כבר לעשרות אירועים והכל היה בסדר, אבל גם אני, כמו רבים במדינה, לא הבנתי בהתחלה את סדר גודל האירוע”.
כמו חן, גם אחיותיו, תמר והגר, שגרות כל אחת בבית משלה בקיבוץ, ננעלו בממ”ד, בזמן שאימו סיגל ואחותו הקטנה נועה ננעלו בממ”ד בבית הראשי של המשפחה. “משבע עד שתיים בצהריים לא הגיע אף כוח צה”ל לקיבוץ, זו פשוט הפקרות”, סיפר חן. “לבית של אמא שלי נכנסו מחבלים, היא סגרה את כל התריסים אז הם חשבו שאין אף אחד בבית, והם פשוט ישבו, אכלו, שתו ובזזו דברים בזמן שאמא שלי עם אחותי הקטנה והכלבה שלנו נעולות בממ”ד. לי זרקו רימון לקיר של הדירה מאחורה, שמעתי אותם סופרים ‘שלוש, שתיים, אחת’ בערבית ואז היה בום ענק. הם חשבו שאני אבהל ואצעק, אבל נשארתי בשקט”.
בתשע וחצי בערב, הגיע כוח של צה”ל וחילץ את חן, תמר והגר מבתיהם, בעוד את האם ואת הבת הקטנה נועה חילצו רק ב-12 וחצי בלילה. “אלה שעות של חרדה, בהן אתה נעול בממ”ד בשקט ולא חושב על כלום אלא רק על לשרוד. לבד, ללא אוכל ושתייה, עשיתי צרכים על עצמי. בכל הזמן הזה אני יודע על אבא שלי ולא מספר כלום לשאר המשפחה כדי שיישארו שפויות ויצליחו להגן על עצמן. אמא שלי סיפרה לי שהמחבלים אצלה בבית, והיה פרק זמן מסוים של ארבע שעות בו הקשר ממנה התנתק, אז חשבתי שזה כבר הסוף. בתשע וחצי בערב שמעתי חיילים צועקים ‘גולני גולני’. יצאתי לחלון כדי לראות שזה באמת חיילים מגולני, ואז הם חילצו אותנו. סיפרתי לכל המשפחה על אבא שלי רק בשער של הקיבוץ”.
חן ואריק קראוניק (פרטי)מאז, חן עבר שנתיים קשות. הרכז (23, 1.92), שגדל במחלקות הנוער של הפועל באר שבע ועמק יזרעאל והספיק לשחק בקריירת הבוגרים שלו בהפועל באר שבע בליגת העל, במכבי רמת גן ואליצור “איתו” אשקלון בליגה הלאומית, התאושש גם כך מפציעה קשה שספג במדי א.ס אשקלון מהליגה הארצית, אך הטראומה הנפשית שספג באותו היום הייתה עבורו קשה הרבה יותר, ומאז הוא לא חזר אל הפרקט. הוא ניסה לאסוף את השברים, גר בכמה מקומות ברחבי הארץ וכדי להמשיך את דרכו של אביו, לקח חלק בפרויקט קבוצת עוטף דרום מהליגה הלאומית כסמנכ”ל ואף מונה לס. רבש”צ בארי.
ב-20 במאי, נכנס אל בית האח הגדול והודח רק בסמוך לגמר של העונה, כשבין השאר הוא גם נכנס לזוגיות בבית עם שירז בן ארי. בראיון ל-ONE, חן קראוניק מספר על הטראומה מה-7.10, האבל והשכול, החטופים, הרגשות שצפים בו בכל פעם שהוא מחזיק כדור כתום והאפשרות שיחזור לשחק בעתיד, פרויקט עוטף דרום, הרצון לחזור לבארי, השהות בבית האח הגדול ומה שהוא עושה מאז שיצא מהבית ומדבר על שירז, ארז איסקוב, יובל ועונה לאנשים שטענו שהוא לא היה מספיק דומיננטי בבית.
חן קראוניק (מאניה ג'ינס)“כשאני עולה על הפרקט אני נזכר באבא שלי ויש לי מועקה בלב”
חן, מה שלומך?
”מעולה. עוד מתאושש מהסיטואציה, לאט לאט חוזר לתלם”.
מה אתה עושה בימים אלה אחרי היציאה מבית האח הגדול?
”אני עוד מתאקלם לעולם שבחוץ, זו חוויה לא פשוטה, הייתי 100 יום בבית סגור. בינתיים אני בעיקר בצילומים וקמפיינים, לאחרונה עשיתי קמפיין למאניה ג’ינס ויהיו עוד הרבה הפתעות בהמשך”.
רבים מכירים אותך מאח הגדול, אך אתה גם שחקן כדורסל.
”כן, הייתי בנערים א’ בעמק יזרעאל, שם הפסדנו בגמר לדני אבדיה ומכבי תל אביב, לאחר מכן שיחקתי בנוער על עם הפועל באר שבע ובבוגרים קצת עם הקבוצה בליגת העל, שיחקתי גם במכבי רמת גן ואליצור אשקלון בליגה הלאומית. האמת היא שאני כבר כמעט שנתיים לא משחק. עברתי פציעה לא פשוטה בינואר 2023 כששיחקתי במדי א.ס אשקלון בליגה הארצית, שברתי את המרפק שממש יצא מהמקום ונקרעו לי גם כמה עצבים על הדרך. עברתי שיקום ארוך של שנה ובאמצע השיקום הגיע השבעה באוקטובר, שם איבדתי את אבא שלי”.
כיצד זה השפיע על הכדורסל?
”אבא שלי היה הסוכן שלי, המאמן שלי ובעצם הכל בשבילי. פיזית אני כבר כשיר, אבל מאז שזה קרה קשה לי לחזור לשחק בעיקר מבחינה רגשית. אבא שלי היה שחקן כדורסל עד גיל 18 בהפועל בארי בליגה א’ ואז הלך לשירות קרבי ונאלץ לפרוש. הוא אהב כל כך כדורסל והיה לאחר מכן עוזר מאמן בבארי, הוא עבר המון בענף ויודע ומכיר את כל השחקנים בכל הליגות. החלום שלו היה שאהיה שחקן כדורסל, אני הגשמתי כך את עצמי והוא הגשים את עצמו דרכי, הוא ליווה אותי במשך 14 שנים לכל אימון ולכל משחק וקשה לי להמשיך לשחק כשהוא לא כאן, העיניים שלי ישר מחפשות אותו ביציע והכל צף מחדש”.
חן ואריק קראוניק (פרטי)אתה מרגיש שקריירת הכדורסל שלך היא פספוס?
“אני יודע שהיה לי פוטנציאל, אבל אחרי השבעה באוקטובר אני לומד להעריך כל דבר קטן ומבין שהחיים חזקים מהכל. אני מרגיש שיש לי דברים חשובים יותר לרפא ולפתור בעצמי לפני הכדורסל, דברים שהם גדולים מזה. בכל החיים שלי עד כה נתתי הכל בשביל הכדורסל, זה היה הכל בשבילי. אם היית שואל אותי לפני השבעה באוקטובר הייתי אמר שזה פספוס והייתי מנסה לחזור לשחק, אבל כרגע אני רוצה להתמקד יותר בחיים שלי. עשיתי המון ויתורים במשך השנים בשביל הכדורסל ולפעמים הרגשתי שאני אפילו מוותר על עצמי, הייתי מושקע בזה 100 אחוז – בין אם זה לאכול בריא, לישון מוקדם, לוותר על זמן עם משפחה, חברים, על טיסות לחו”ל ועוד. אחרי כל מה שקרה הבנתי שהחיים קצרים ושבא לי ליהנות מהם”.
אז אפשר להגיד שהפרק שלך בכדורסל הסתיים?
”אני לא יודע עדיין אם הפרק הזה נסגר עבורי, אבל כרגע קשה לי מאוד לשחק, אני רוצה להאמין שכן אחזור, אבל כרגע עוד מוקדם לי מבחינה רגשית. אני צריך לדאוג לעצמי לשנייה, לעבור את כל האבל ולהשתקם יותר. בכל פעם שאני עולה על המגרש זה מציף בי הכל וגורם לי למועקה בלב כי אני יודע שאם לא הוא, לא הייתי מצליח. הוא היה לוקח אותי 6 פעמים בשבוע לאימונים, כששיחקתי בעמק יזרעאל הוא היה מגיע אליי פעמיים בשבוע מבארי גם כשהייתי פצוע ולא הייתי משחק, הוא עשה הכל כדי שאצליח. אני הבן היחיד והבכור, יש לי 3 אחיות קטנות, אבא שלי הגשים את עצמו דרכי והייתי הגאווה שלו”.
אפילו ברחוב אתה כבר לא משחק? חובבני עם חברים?
”אולי ממש פעם בהרבה זמן”.
אתה מתגעגע לכדורסל? זה חסר לך?
“ברור שאני מתגעגע למשחק, אבל זו סיטואציה מורכבת. מצד אחד אני מאוד מתגעגע, אבל מצד שני קשה לי להכיל את הסיטואציה. המוח שלי פשוט שם את הכדורסל בצד מאז שאבא שלי נפטר. אני מתעסק בחיים, במשפחה, בחברים, בלהסתכל על מה שיש ולא מה שאין, לראות את הטוב. אומרים שאחרי שחווים את העצב הכי גדול אז יש שמחה קטנה מכל דבר. אני אוסף לאט רגעי אושר, אוסף את השברים ומרגיש כמו לידה מחדש, שאני מתעצב מחדש כבן אדם. אם בעבר למשל הייתי עם פתיל קצר, היום אני הרבה יותר רגוע ושליו”.
חן קראוניק (מאניה ג'ינס)בכל זאת יש לך חלק עדיין בכדורסל, אתה סמנכ”ל קבוצת עוטף דרום מהליגה הלאומית.
”נכון. חבר של אבא שלי, עמוס אריאל, המנכ”ל של עוטף דרום, פנה אליי בקיץ שעבר, לפני שהפרויקט יצא לדרך, ואמר לי ‘בוא תהיה איתנו’, אבל אמרתי שזה פחות מתאים ושאני לא יודע כמה יעשה לי טוב. בדיוק טסתי לחודש בקנדה, וכשחזרתי אמא שלי ועמוס דיברו איתי שוב ואמרו לי שזה פרויקט חשוב שאבא שלי היה שמח אם הייתי לוקח בו חלק, והחלטתי ללכת על זה”.
למה הפרויקט הזה באמת חשוב לדעתך?
”הוא החזיר קצת חיים לעוטף. בעבר בכל יום שלישי כל תושבי בארי היו יודעים שלא קובעים שום דבר ומגיעים לאולם בבארי כי יש משחק של הפועל בארי, וזה חזר קצת עכשיו, הרבה אנשים מגיעים לצפות במשחקים וזה מביא גאווה מקומית. השנה יהיה באז יותר גדול כי הקבוצה נבנתה טובה יותר, הפעם זו תהיה קבוצה שתנצח משחקים ותיתן תחרות”.
יש גם שחקנים מהעוטף בקבוצה?
”לא, כי הרמה לא כל כך גבוהה. רוצים שאחזור לשחק כדי שאתן נציגות לשחקנים בעוטף, אבל גם אם זה לא יקרה, בונים לאט לאט את מחלקת הנוער ואני מאמין שתוך כמה שנים יהיו שחקנים איכותיים מהעוטף. התחלתי לחזור לאט לאט לעניינים בקבוצה אחרי שיצאתי מבית האח, השבוע היה הפנינג מיוחד שלקחתי בו חלק, זה פרויקט מאוד חשוב לי, התחברתי והתמסרתי אליו. ברק פלג חבר טוב של אבא שלי ואני מעריך אותו מאוד, את טל רוסו זכיתי להכיר והוא בן אדם זהב”.
ברק פלג ושחקני מ.כ עוטף דרום (חגי מיכאלי)“לא נשכח עשרות שנים של טוב בבארי בגלל 17 שעות רעות”
אני מבין שהפצעים מהשבעה באוקטובר עוד נשארו פתוחים אצלך.
”זה פצע שלעולם לא יעבור. מה שהרגשתי שם היה פשוט חוסר אונים, תחושה של פחד קיומי על החיים שלי. תמיד יש ביטוי שאומר ‘זה פחד מוות’, אבל עד שלא מרגישים סכנת חיים אמיתית, אי אפשר להבין מה זה פחד מוות. הפיצוצים והיריות מאותו יום אלה דברים שלא יוצאים לי מהראש עד היום. האובדן של אבא שלי כואב ולא פשוט. עד היום קשה לי ולמשפחה שלי להתמודד עם השכול, הגעגוע והחוסר הוא גדול”.
כיצד החיים שלך השתנו מאז?
”בהתחלה גרנו אצל משפחה ביהוד במשך חודש וחצי, עד שאזרחים טובים נתנו לנו בית בסביון לשנה עד שנתאושש ונראה לאן אנחנו רוצים להמשיך ואיך. אחרי זה, אמא שלי החליטה שהיא רוצה לחזור לבארי ועברה לחצרים, שם כל האוכלוסייה של הקיבוץ נמצאת היום עד שהנזקים בבארי יתוקנו וכולם יוכלו לחזור. אני גרתי שנה בתל אביב, גרתי לאחר מכן במשך חמישה חודשים בחצרים עם כל הקיבוץ ואז נכנסתי לאח הגדול. כרגע אני גר בתל אביב לתקופה הקרובה”.
תרצה לחזור לגור בבארי?
”כן, אני רוצה לחזור עם כולם. בסוף זה הבית שלך ואחרי 23 שנה של טוב אני לא אוותר עליו בגלל 17 שעות של רע. בארי זה הבית, זה הלב, וזה אנחנו או הם. אם לא נחזור, אז אף אחד לא יחזור. אני אגדל את המשפחה שלי בבארי”.
מכבי רמת גן במחווה לאריק קראוניק ז"ל (ראובן שוורץ)אתה בעד הפסקת המלחמה והחזרת החטופים בעסקה או להמשיך להילחם ולנסות להחזיר אותם בלחץ צבאי?
”בסוף אני חושב שצריך להחזיר את כולם, אני תמיד חושב על זה שגם אני הייתי יכול להיות שם. אני מצפה שיעשו הכל כדי להחזיר אותם עכשיו ואחר כך נתמודד עם ההשלכות. למדינה יש את החובה להחזיר אותם הביתה. יש חטופים שהיו בשבי והם קרובים אליי. היה קשה מאוד לראות את הסרטונים שלהם. אם הייתי שם, הייתי מצפה שיחזירו אותי”.
הפכת גם לס. רבש”צ בארי, איך זה מרגיש להמשיך את הדרך של אבא שלך?
”רציתי לעשות סגירת מעגל. זה היה לי מאוד חשוב, אבא שלי מאוד אהב את התפקיד הזה. רציתי להמשיך את הדרך שלו. כשהוא היה רבש”צ הייתי מלווה אותו לכל המקומות, וכשעשיתי את זה לבד ושמתי את האפוד התרגשתי ברמות, לא ישנתי בלילה כמה ימים אחרי זה. אחרי שהייתי שנה בתל אביב, רציתי להחזיר לקיבוץ שלי תרומה כלשהי”.
חן קראוניק (מאניה ג'ינס)“בהתחלה לקחתי קשה את התגובות הרעות כשיצאתי מהבית”
למה החלטת להיכנס לאח הגדול?
”רציתי לרפא את עצמי. הדחקתי במשך שנה וחצי את כל האבל הזה והדבר הזה, והאח הגדול זה הניתוק הכי גדול שיש. אתה עסוק רק בבית ובמה שקורה בו, לא יכול לברוח ולהדחיק, מתמודד עם הסיטואציה”.
ובדיעבד אתה מרוצה מההחלטה הזו?
”אני מאוד מרוצה מההחלטה, זה עזר לי להגיע לכמה תובנות. לפני האח הגדול אמרתי כל הזמן ‘אני לא מאמין שאבא לא בחיים’. והיום אני מבין שהוא לא בחיים ולא יחזור. הייתי רואה אנשים ברחוב שדומים לו ואומר ‘יכול להיות שזה הוא ושסתם עבדו עליי’. היום אני מבין שהוא לא יחזור”.
איך אתה מסכם את השהות שלך בבית?
”חוויה מטורפת שלא כל אחד זוכה לעשות. זכיתי להיות לא מעט זמן בבית”.
זה לא קשה להיות סגור בבית כל כך הרבה זמן עם אנשים שאתה לא מכיר?
”קשה זה רק בראש, אחרי שעברתי את השבעה באוקטובר, זה כלום. חיים כל יום, מתים פעם אחת. אני מודה לאלוהים כל יום שאני קם בבוקר, שיש לי את הזכות שיש לי משפחה. היום אני מעריך הרבה יותר את הדברים הקטנים”.
חן קראוניק (מאניה ג'ינס)איך התגובות שקיבלת עם היציאה מהבית?
”בעיקר תגובות טובות, הרבה משפחות שכולות דיברו איתי ואמרו שחיזקתי אותם, ואם זה ככה, עשיתי את שלי. בקיבוץ פרגנו לי ואמרו שהבאתי גאווה. בסופו של דבר, נכנסתי בשבילי ולא בשביל דבר אחר, אבל אני שמח שאנשים אהבו את מה שהם ראו שם”.
הרבה טענו שהיית לא מספיק דומיננטי ושנגררת אחרי ארז איסקוב, מה דעתך על כך?
”תמיד יהיה לאנשים מה להגיד, בסוף צריך להסתכל על הדברים החיוביים, אם נסתכל על השלילי לא נגיע לשום מקום. חשוב לציין שלפעמים הראו אותי פחות על המסך, ובשורה התחתונה, אני שלם עם עצמי כי הייתי אני, הבאתי את מי שאני, הכרתי חברים לדרך ואני מבסוט על עצמי. בהתחלה היה לי קשה כששמעתי את התגובות האלה, ואז החלטתי להתמקד בתגובות הטובות ובעצמי”.
איך זה שפתאום אנשים מזהים אותך ברחוב?
”זה מוזר, אבל כיף. כשמצטלמים איתי ברחוב אני אומר לעצמי: ‘אני, מה הקשר?’ זה קצת מביך אותי, אבל גם עושה טוב על הלב”.
ארז איסקוב (לילך וויס-רוזנברג)“יכול להיות שהודחתי כי נפרדתי משירז, מתחרט על זה”
האם לדעתך ליובל הגיע לזכות בפרס?
”בסוף הקהל בבית בוחר למי מגיע לזכות. זה לא סוד שאני רציתי שארז איסקוב יזכה, הוא היה חבר מאוד טוב שלי בבית, אבל אני מפרגן ליובל, כל הכבוד לו, ואני מאחל לו שיצליח במה שיעשה. הוא אחלה גבר, אדם טוב, הוא לא ‘אויב’ שלי חס וחלילה, פשוט היה לי פחות חיבור איתו במהלך העונה, בין היתר כי הוא היה בזוגיות עם שני ופחות היה עם כולם”.
גם אתה נכנסת לזוגיות בבית עם שירז. מה המצב ביניכם כרגע?
”כשיצטרכו לדעת דברים, תדעו דברים. כשיהיה מה לספר, אספר. ברור שזה עושה טוב על הלב להכיר מישהי ולהתחיל להרגיש שוב רגשות אחרי שהייתי מנותק רגשית מאז הטראומה עם אבא, היא עשתה לי טוב בבית”.
נפרדת ממנה בתוך הבית ממש לפני שהודחת, אתה חושב שזה עלה לך בהדחה?
”יכול להיות”.
אתה מתחרט על זה?
”יכול להיות שראיתי את הדברים לא נכון בתוך הבית, שירז ילדה מדהימה ויש לה לב טוב. אפשר להגיד שאני מתחרט על זה”.
חן קראוניק (מאניה ג'ינס)כשיצאת מהבית העלית לה מסוק וכשהיא הודחה חיכית לה מחוץ לבית. מה קרה שהתחרטת?
”ראיתי דברים אחרת, המשפחה שלי דיברה איתי, סיפרו לי דברים וראיתי סרטונים שלה מתוך הבית והבנתי דברים אחרת. הבנתי את הרגש שלה, שזה באמת היה אמיתי, ושהיה לנו טוב ביחד, ועוד דברים שאשמור לעצמי”.
עם מי תשמור על קשר מהבית?
”מאור, דרור, איסקוב, מוגרבי, שלקה”.
מה התוכניות שלך לעתיד?
”עולם הדוגמנות מעניין אותי, התחלתי את זה עכשיו עם מאניה ג’ינס וזה כיוון שאני אוהב. עולם האוכל מעניין אותי, כפי שראיתם הייתי מי שבישל בבית ואני שוקל לקחת את זה צעד קדימה, אני אוהב לבשל. האמת היא שאני חושב עדיין, מנסה למצוא את הדרך הנכונה בשבילי בעולם ובעזרת השם הכל יסתדר”.