"החופש של החטופים שחזרו זה האושר האמיתי"

המלחמה בישראל נמשכה שנתיים. עד חודש אוקטובר האחרון, רוב החטופים עדיין היו בשבי חמאס, החיילים נלחמו בחזית, המערכה בשנה האחרונה הגיעה גם לעימות עם איראן והכניסה מדינה שלמה לחרדה ולמקלטים, אך לצד זאת יכולנו בשנה החולפת גם קצת לחייך מידי פעם בזכות אותם ספורטאים גדולים שדאגו לשמח אותנו ברגעי ספורט מדהימים. כעת, לרגל סיום שנת 2025, מערכת ONE בשיתוף הטוטו מצדיעים לווינרים של השנה. גם השחיינית אנסטסיה גורבנקו נבחרה לווינרית של השנה.

גורבנקו עברה שנה מעניינת. בתחילת השנה היא קיבלה אישור מיוחד להירשם למכללות, והצטרפה לאוניברסיטת לואיוויל שבארצות הברית, כך שעזבה את הארץ בעיצומה של המלחמה. הלב שלה תמיד נשאר בישראל, אבל היא המשיכה לייצג את המדינה בתחרויות ולהביא הרבה כבוד. השחיינית ניצחה את סבב תחרויות המארה נוסטרום היוקרתי עם עשר מדליות, כולל שש מזהב. בנוסף, זכתה בשלוש מדליות ארד באליפות אירופה בבריכות קצרות.

גורבנקו סיפרה: "בשנה הזו הרגשתי שאני ממש בגרף עולה. הייתי אחרי חופש ארוך אחרי המשחקים האולימפיים, אבל חזרתי לעצמי יחסית מהר. קבעתי שיאים אישיים חדשים, ניצחתי את המארה נוסטרום, הגעתי לשני גמרים באליפות העולם, וזכיתי בשלוש מדליות באליפות אירופה בבריכות קצרות, שזה היה רגע השיא. זה עשה לי טוב וכיף לראות איך שהעבודה הקשה משתלמת".

אנסטסיה גורבנקו (קרדיט: סימונה קסטרווילארי)

השחיינית הוסיפה: "המעבר לארה"ב לא היה פשוט בכלל. זה היה מאוד מאתגר. הזיקה לארץ עדיין קיימת, לפעמים כשאני עוברת בין טיסות בשדה התעופה בניו יורק ורואה מטוס של אלע ל עם דגל ישראל אני אומרת לעצמי 'וואי, בא לי הביתה'. אחרי המעבר לאוניברסיטה, לקח לי כמה חודשים טובים לקרוא גם למקום הזה 'בית', כיף שיש פה גם משפחה ישראלית שמזמינה אותי לחגים, כיף לי עם דריה גולובטי ודניס לוקטב שנמצאים איתי כאן כי זה מאוד עוזר. אפילו מצאנו מסעדה מוצלחת עם שף ישראלי. אולי אין פה קהילה יהודית גדולה, אבל להיות סביב ישראלים? זה תמיד עושה לי טוב, זה גורם לי להעריך את המדינה. אני יודעת שאם אחזור לארץ לביקור יהיה לי קשה לעזוב. הלב שלי בשני המקומות, אם אני רוצה ואם לא, אבל זה מה שצריך בשביל לרדוף אחרי החלום".

גורבנקו גם התייחסה למלחמה: "השנה האחרונה הייתה קשה. מאוד שמחתי לראות את מתן אנגרסט חוזר מהשבי. כשזה קרה, נשארתי ערה עד אמצע הלילה עד שראיתי ששחררו אותו. ראיתי את זה בלייב, בידיעה שיש לי אימון בבוקר למחרת, אבל לראות אותו חופשי זה היה אירוע מדהים. החברים עשו לו מסיבת הפתעה ואמא שלי עמדה בצד הדרך כשהוא נסע הביתה, וזה היה מאוד משמח לראות את זה. עברנו שנתיים מזעזעות, נשאר עוד חטוף אחד בשבי ולא שכחנו אותו, אבל לדעת שמתן והחטופים החיים חזרו, שהם איתנו ושהם יכולים לפתוח מקרר סתם ככה כי בא להם או ללכת לים באמצע היום? זה האושר האמיתי, החופש הזה. בסוף אלו אנשים בגילי שעברו טראומה מטורפת. דברים כאלה משמחים ועושים לי טוב על הלב. לאט לאט, כולנו נחלים ממה שקרה ונצליח לבנות ולהיבנות מחדש. אני באמת מאמינה בזה".