“אתה יודע גונסאלו, אמרת שלא האמנת שתגיע אי פעם לקבוצה בישראל, אבל זה קרה. מה עם לאמן קבוצה בישראל, אולי לחזור למכבי ת”א הפעם כאיש על הקווים?”, אני שואל את גונסאלו גארסיה בשלב מתקדם מאוד של הראיון איתו מביתו בהולנד. “וואו, ברור שכן. הייתי שם, אני מכיר את המועדון, אני מכיר את כל הדברים הטובים שיש שם ואיך אפשר לעבוד שם”. המאמן שלהם כנראה יעזוב בסיום החוזה שלו בקיץ, אני אומר. “באמת? טוב גם אני מסיים את החוזה שלי”, הוא משיב וצוחק. “תשמע, בסוף היום אני יודע שמכבי ת”א זה מועדון גדול. בזמן שהייתי שם עבדו בקריית שלום אנשים כמו ג’ורדי ואוסקר גארסיה ותראה את הקריירות שהם עשו. אח”כ בא פאולו סוזה ותראה אותו. מכבי זה מועדון שטוב לעבוד בו”.
אז אם גונסאלו גארסיה יגיע יום אחד (ואולי קרוב מהצפוי) כדי לאמן את מכבי ת”א או לא, את זה נגלה בהמשך. מה שכן אפשר לקחת מהאורוגוואי-ספרדי ויש יגידו הולנדי, זה את הניסיון שלו עם כדורגל בזמן מגפת הקורונה. בכל זאת, העונה הוא אימן את טוונטה מהליגה הבכירה בהולנד ורק לפני מספר ימים גילה כמו שאר הקבוצות, שעונת הכדורגל – הסתיימה. ובאופן מאוד ביזארי, דווקא אחרי שהיא הסתיימה, הראיון עם גונסאלו מתקיים דקות ספורות אחרי שחזר לביתו מהעבודה. “על מה אתה עובד”, אני שואל אותו. “הרי הכדורגל אצלכם נגמר לעונה הזו”.
“אבל אנחנו עדיין עובדים, יש לנו עוד חודש אימונים לפנינו עד שנסיים את העונה”, הוא משיב. “אנחנו מתחילים להתאמן בשבוע הבא בקבוצות של שלושה שחקנים עם מאמן אחד. כך נוכל לעבוד על המגרש קצת. נוכל להתאמן במקביל תשעה שחקנים ושלושה מאמנים ובחלקים שונים של המתחם ואז החלק השני של הקבוצה יגיע. זה יהיה ככה לשבועיים או שלושה, כדי שהשחקנים לא יסיימו את העונה כל כך מוקדם ואז ייצאו לפגרה מאוד ארוכה. זה לא יהיה בריא ולא חכם לקראת העונה הבאה”.
אז אם מאפשרים לכם עכשיו לחזור להתאמן, למה בעצם הפסיקו את הליגה? למה לא חיכו עוד כמה שבועות כדי לקבל החלטה?
”ממה שסיפרו לנו, מותר לנו להתאמן רק עם מרחק ורק בלי מגע וזהו. אפשר לבעוט בכדור, אבל אין ‘רונדו’, אין אחד נגד אחד. גם אם בעוד שלושה שבועות יתנו לנו להתאמן כרגיל, נניח, מה שהם אומרים זה שהם לא יכולים להבטיח את בריאות הציבור. למה? כי גם אם נחזיר את הליגה ונשחק בלי קהל, ראשי הערים בהולנד אמרו שהם לא יכולים להבטיח שהאוהדים הפנאטיים, האולטראס של הקבוצות הגדולות, לא יתקבצו יחדיו בזמן משחקים. הם לא יכולים להבטיח שלא יהיו קבוצות אוהדים גדולות שיחליטו להתכנס במקומות ציבוריים, או אפילו יגיעו אל מחוץ לאצטדיון. אין להם את היכולת לשלוט עליהם. זו הסיבה שהם החליטו לבטל את כל האירועים. הם הסתכלו על ולנסיה, ששם שיחקו את המשחק גומלין מול אטלאנטה בלי קהל, אבל מחוץ לאצטדיון הגיעו 20 אלף איש”.
איך אתה עם ההחלטה הזו?
”הממשלה מבחינתה ניסתה שהכדורגל יחזור אבל ברגע שראשי הערים לא הסכימו לקחת אחריות על זה ושאין דרך לשלוט על הציבור? אז מה אפשר לעשות… זה המצב. הם לא יכולים להבטיח שהאולטראס של אייאקס לא יגיעו לאיזה פאב כולם ביחד ויראו את המשחק ואז שוב אנשים ידבקו. הם לא יכולים שהמשטרה תהיה בכל מקום כנראה. ראשי הערים אמרו שהכדורגל הוא לא דבר הכרחי ולכן הממשלה קיבלה את ההחלטה. האם אני מסכים עם זה? קשה לי כי הכדורגל זה החיים שלי, אבל אני יכול להבין למה ראשי הערים רוצים שהציבור יהיה תחת סביבה מבוקרת יותר ולא יחלה שוב. אני יכול להבין למה הם חושבים שזה מסוכן. אני מצידי רציתי לסיים, הלוואי והיו יכולים לשלוט באנשים ואפשר היה לשחק, גם אם זה לא נחמד לשחק בלי קהל כי זה הדבר הכי חשוב במשחק, הייתי שמח אם היו מצילים את הליגה אבל אוקיי, מה אפשר לעשות?”.
ההחלטה בהולנד התקבלה ימים ספורים לפני שגם בצרפת הורידו את המסך על עונת 2019/20, כנראה מאותן הסיבות. אלא שאם שם הכתירו את פאריס סן ז’רמן, הורידו שתי קבוצות והעלו שתיים אחרות, בהולנד החליטו שסיום העונה לא מצדיק הכתרות, ירידות או עולות. “הייתה הצבעה בין שתי הליגות הראשונות וזו הייתה ההחלטה אחרי ההצבעה. קשה לרצות את כולם, בלתי אפשרי. עבורי זה חבל כי יש בליגה השנייה קבוצות כמו קאמבור ודה חראפשחאפ שהיו אמורות לעלות. יש לשתיהן יתרון נקודות מבטיח מאוד עם 8 מחזורים לסיום, הסיכוי שהם יעלו היה מאוד גבוה. בליגה שלנו, ואלוויק ודן האג היו יורדות בטוח, בלי ספק בכלל, אז חבל לי מאוד על הקבוצות האלה שלא עולות. כמובן שהאנשים מקאמבור מאוד לא מרוצים מזה. אוטרכט למשל הגיעה לגמר הגביע אז שם כועסים כי לוקחים להם את המקום בליגה האירופית, אני מרגיש רע גם עבורם”.
בינתיים, הוא כאמור נמצא בהולנד. מכין את החודש שנותר לו לסיום העונה, אימונים בלי מגע, אבל עוד דרך לשמור על השחקנים פעילים לפני שהם יוצאים לפגרה, ממנה יחזרו כדי להתכונן לפתיחת העונה הבאה בספטמבר. החיים שלו מתחלקים בין הבית לעבודה, ולא מעבר לכך. אומנם המצב בעיר שלו יחסית רגוע מבחינת התפרצות הקורונה, אבל גארסיה החליט שזה לא הזמן להסיר מעצמו וממשפחתו את המגבלות. ”החלטנו שלא משנה מה קורה בחוץ, אנחנו לא יוצאים. רק לדברים שחייבים כמו עבודה או קניות בסופר. אין חיי חברה מבחינתנו בתקופה הזו. נשארים בבית. אנחנו אולי ברי מזל כי יש לנו בית גדול עם גינה אז הילדים יכולים לשחק בחוץ והם יכולים לשחק עם שני שכנים שהם חברים שלהם. החלטנו שלא נזמין אוכל, הכל אנחנו מבשלים בעצמנו. אנחנו רק מנסים לשמור על עצמנו כי כשאתה במדינה שהיא לא שלך, או של המשפחה שלך, אם נהיה חולים, מה נעשה? זה לא מצב שאנחנו רוצים להיות בו. זו לא ספרד או אורוגוואי שאם יקרה משהו יש לנו משפחות שיכולות לעזור לנו. פה זה רק אני וזוגתי, אז החלטנו להדק עוד יותר את אורח החיים שלנו”.
עד כאן ענייני קורונה. עכשיו קצת כדורגל. גארסיה כיום בן 36, גיל צעיר מאוד למאמן בליגה בכירה, אך העונה עברה יחסית בסדר. כשהמסך צולם, טוונטה מוקמה במקום ה-14. את עונת החזרה שלה לליגה הבכירה, היא שרדה. ”אני לא מרוצה כי עזבנו את העונה ברגע הכי גרוע שלנו וזה לא הרושם שאיתו רציתי לסיים”, מסביר האורוגוואי. “המטרה שלנו הייתה לשרוד, כמובן, רק עלינו ליגה והיינו עם תקציב מאוד קטן. שיחקנו 8 משחקים בסיבוב השני, ואם תסתכל על המשחקים, רובם היו נגד קבוצות שמדורגות מעלינו בטבלה כמו אוטרכט, ויטסה, הירנביין, כרונינגן אבל כן הצלחנו לנצח את אלקמאר ואת ספרטה רוטרדם ועשינו תיקו עם פ.ס.וו. עכשיו היינו אמורים לשחק נגד הקבוצות שנגדן אני מאמין שהיינו לוקחים את הנקודות, אז זה חבל כי אולי היינו יכולים לסיים במקום טוב יותר בטבלה. מצד אחד המטרה הושגה, נשארנו, אבל המטרה הקטנה יותר הייתה לסיים גבוה יותר, רוב העונה היינו במקום ה-12, אז אני חושב שאם היינו מסיימים במקום ה-11 או ה-12 זה היה טוב יותר, אבל נסתפק בזה”.
איך אתה מרגיש עם העונה הראשונה שלך כמאמן?
”אני מרגיש טוב, למדתי הרבה. טוונטה זה מועדון ענק, לדעתי על פיינורד ועלינו יש את הלחץ הכי גדול בהולנד. יש לנו המון אוהדים, זה מועדון שקשה להיות בו, במיוחד כשיש לך הרבה תקשורת מקומית, שהיא מאוד לא נעימה והתקציב השני הכי קטן בליגה. איך אפשר להתנהל בסיטואציה הזו? תסתכל על ספרד, אתלטיקו מדריד ובטיס אלה מועדונים גדולים, אבל בפעמים שהיו להם קשיים כלכליים ביחד עם הלחץ מסביב, הם קרסו וירדו ליגה. הייתה לנו שנה קשה, הלחץ היה מסיבי והיה חשש שהוא יגרום לנו לרדת. מצד שני, זה מדהים, כי למדתי המון דברים על איך צריך לעבוד בקבוצה כזו. הלחץ בסוף הוא דבר הכרחי בכדורגל ויחד עם זאת, צריך כלים כדי להופיע כמו שצריך ולדעת להתמודד. במכבי ת”א למשל יש לך לחץ, אבל יש לך גם את אחד הסגלים הכי טובים במדינה. הלחץ במכבי הוגן יותר, נגיד כך”.
להיות מאמן ראשי של טוונטה, בגיל 35 כשהתחילה העונה, זה לא מוקדם מדי לקבל את התפקיד כמאמן צעיר?
”היו הרבה ביקורות בהתחלה, אבל אף פעם לא נתתי לביקורות להשפיע עליי. גם לא כשחקן. האמנתי בצוות שלי, האמנתי בשחקנים שלי, היה לנו חיבור טוב עם הסגל. כשחקן תמיד הייתי פתוח, תמיד אמרתי מה שאני חושב ולדעתי שחקנים מעריכים את זה. אז הקבוצה הייתה כל הזמן לצידנו. ברור שבהתחלה אמרו פה ‘איך זה הגיוני שמאמן כזה צעיר מקבל את הקבוצה’, אבל הייתי פה עוזר מאמן לפני כן ועלינו ליגה, שנה קודם לכן הייתי עוזר מאמן בדנמרק וגם שם עלינו ליגה, אז הרגשתי מוכן. נכון שבגיל 35 זה מוקדם, אבל בחמש השנים האחרונות היו פה 2-3 מאמנים בכל עונה, והנה אני זה שהצליח לסיים את העונה בתפקיד שלו והצגנו כדורגל טוב, אנשים נהנו לראות אותנו, הצלחנו לייצר זהות לקבוצה”.
התחלת לנדוד בחיים שלך בשלב מוקדם מאוד, אבל הולנד הייתה המקום שכל הזמן חזרת אליו. למה?
”כשהיו לי בעיות עם פציעות בנוער של מדריד, הגעתי להולנד, כאן עזרו לי, כאן מכירים אותי הכי טוב, שיחקתי פה בהרבה מקומות. זה לא אומר שבכל מקום שבו שיחקתי היה לי טוב, אבל כאן מכירים אותי יותר. אני לא חושב שבמכבי ת”א זכו להכיר אותי באמת. אולי היו לי כמה רגעים טובים, כמה שערים יפים, אבל לא באמת זכו לדעת מי אני. הולנד מצד שני זה המקום בו סוג של התחלתי את הקריירה, האצטדיונים פה טובים, התחרות נחמדה, האנשים, הכדורגל טוב, כשחקן מאוד נוח להיות פה כך שהיה מאוד הגיוני עבורי להתחיל לאמן כאן”.
הצלחת לסיים את הקריירה במקום בו גדלת כנער, בגליסיה. איך זה הרגיש לסגור מעגל?
”זה היה מאוד משמח עבורי, זה משהו שמאוד רציתי לעשות. נפצעתי, חזרתי לקומפוסטלה, העיר שלי, הקבוצה שבה התחלתי אחרי שעברתי מאורוגוואי. רציתי לשחק את העונה האחרונה שלי שם, לא ידעתי אם זו באמת תהיה העונה האחרונה בקריירה, אבל התחלתי שיקום בברך ואז שיחקתי, אני חושב שעשיתי דברים טובים ואז הייתה לי הזדמנות לעבור לשחק באמריקה, אבל לא הרגשתי יותר מדי בנוח עם הברך שלי, כאב לי, היא התנפחה כל הזמן וזה הרגע בו החלטתי שאני פורש ומתחיל לאמן. אבל היה לי מאוד כיף להיות בקומפוסטלה בשנה האחרונה שלי כשחקן, להיות לצד ההורים שלי שוב, לצד המשפחה של זוגתי, החברים שלי, זה היה כיף מאוד”.
לפני שנה חוסה אנטוניו רייס נהרג, ולא הרבה יודעים את זה עליך, אבל היית חלק מנבחרת ספרד עד גיל 17, שיחקת עם רייס ועוד שחקנים גדולים, מה אתה זוכר ממנו?
”אני זוכר שכשהיינו ביחד בנבחרת, שיחקנו 2 או 3 פעמים ביחד, הוא היה כבר אז בחור מאוד מצחיק, מאוד חיובי, היה לנו קשר טוב בזמנו אבל זה לא המשיך מעבר לנבחרת אח”כ. הוא תמיד היה הבחור מצחיק בחדר, כזה שצוחק כל הזמן, אבל זה פשוט לא ייאמן מה שקרה במיוחד אם מסתכלים על הנבחרת שלנו כי הוא השחקן השני מהנבחרת שלנו שמת. הראשון היה דני חארקה. דני היה השותף שלי לחדר כל כך הרבה פעמים בנבחרת. עם דני חארקה כן הייתי בקשר, אפילו שיחקנו אח”כ אחד נגד השני כשהוא היה באספניול ואני הייתי בהירנביין. זה לא נורמלי שבחורים כאלה צעירים מאותו המחזור מוצאים את מותם”.
אם מסתכלים על הקריירה שלך, שיחקת בריאל מדריד בקבוצה עם אלברו ארבלואה, ואח”כ בנבחרת עד גיל 17 של ספרד היית עם שמות גדולים כמו שהזכרנו וגם אנדרס אינייסטה ופרננדו טורס. אתה מתחרט אולי שלא נשארת בספרד והלכת בדרכם כי כישרון אין ספק שהיה לך.
”תשמע, אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי בקריירה שלי. יחד עם זאת, כשהייתי בן 18 או 19, בראש שלי הייתי משוכנע שאני צריך לשחק בליגה הבכירה בספרד. הכל היה נראה בדרך לשם. אבל התחילו לי הרבה פציעות באותו הזמן עד שאמרו לי שאני צריך להפסיק לשחק, לפרוש. לא הייתי מוכן לקבל את זה. כשהייתי בן 19, אמרו לי שאני צריך לסיים את הקריירה ולבחור מקצוע אחר. החלטתי לטוס להולנד, אחד הרופאים שבדק אותי שם מצא שיש לי בעיה בגב. הוא הצליח לתקן אותה ברמה שבה אני יכול להמשיך לשחק, אבל בוא נגיד ככה, מאותו הרגע כבר לא הייתי אותו השחקן. אז אם בגיל 18 הייתי בטוח שאהיה חלק מקבוצה גדולה מאוד בספרד, בגיל 20 כבר חשבתי רק על איך אני עושה קריירה ומתמודד עם זה שאני כבר לא אותו השחקן”.
“לא הרגשתי בנוח כמו שהרגשתי כשהייתי צעיר יותר, אבל כן הרגשתי שאני יכול לשחק. אם יש משהו שאני כן מתחרט עליו זה לא על המקומות בהם הייתי או לא הייתי, זה על איך שהתנהגתי. כשאני מרגיש שמישהו לא אומר לי את האמת, אני מתחיל לעשות בעיות. היו רגעים שלא הייתי חכם כל כך, זו הכוס החצי ריקה. אסור לשכוח שבכדורגל צריך המון מזל. היה רגע שבו הייתי בשיא שלי, אייאקס רצתה להחתים אותי ונפצעתי לארבעה חודשים, אז זה לא קרה. צריך להיות בר מזל ברגעים מאוד ספציפיים אבל בסוף, נהניתי מכדורגל מאוד. זכיתי לטייל בין מדינות, הגעתי לקפריסין והיה לי כל כך כיף שם, הגעתי לתל אביב ובחיים לא חשבתי שאני אשחק בישראל והכרתי מדינה נחמדה ונהניתי ממש בת”א, צברתי חוויות, ועל זה אני שמח”.
בוא נדבר על מכבי ת”א. הפתיע אותך שג’ורדי קרויף הפך למאמן?
“כשהייתי מדבר עם ג’ורדי, אני חושב שהיה לי ברור כל הזמן שהוא יהיה מאמן. הוא בא מבית של כדורגל, בית של מאמנים, הכדורגל תמיד בראש שלו, זה הפתיע אותי שהוא עשה את זה במכבי כי לרדת מתפקיד של מנהל ספורטיבי לקווים, זה לא מעבר טבעי. אבל כן, לא הפתיע אותי שהוא יהיה מאמן בסופו של דבר. ידעתי שזה יקרה ברגע בו הוא ירגיש בנוח לעשות את המעבר הזה, אבל לא ציפיתי שהוא יעשה את זה קודם במכבי”.
בקיץ מכבי ת”א ניסתה להביא את אדריאן דלמאו ששיחק בקבוצה שגם אתה שיחקת בה. אתה חושב שהם פספסו כשלא הצליחו בסוף להביא אותו?
"דלמאו שחקן רחבה קלאסי, מסוכן מאוד, בהראקלס הוא עשה עונה גדולה מאוד. העונה הוא סבל מפציעות. הוא הוכיח את היכולות שלו בהראקלס והמעבר לאוטרכט היה צעד טוב עבורו. אני חושב שהוא היה יכול לעזור, זה בטוח, אבל הוא סבל מפציעות ומעונה חסרת מזל. הוא לא שיחק יותר מדי משחקים אבל הוא הבקיע את השערים שלו, הוא סקורר וסקוררים? טוב אתה תמיד רוצה אצלך סקוררים”.
אתה חושב שמכבי ת”א צריכה אולי לשנות גישה ואם בעבר הייתה מחפשת שחקנים בכירים יותר, או עם מספרים, אולי כעת זה הזמן ללכת לקבוצות ב’ של הליגה הספרדית, לחפש את אדריאן דלמאו הבא בקבוצות האלה?
”אני חושב שיש שם הרבה שחקנים איכותיים. בקבוצות מילואים האלה יש המון כישרון. אתה יודע כמה כישרון יש בקבוצות מילואים של ריאל מדריד וברצלונה? ממש לא פשוט לקחת משם שחקנים. לנו היה מזל העונה עם אוריול בוסקטס שהגיע מברצלונה ב’, בהולנד הרבה מועדונים מסתכלים לעבר קבוצות המילואים של ספרד. ברור שאם אפשר לקחת משם שחקנים, אז אתה תקבל שחקנים איכותיים. זה מהלך טוב לחפש שם, אני גם חושב שמכבי ת”א יכולה לעשות טוב לשחקנים כאלה כי הם יתמודד עם לחץ והם ישחקו לצד שחקנים טובים, במועדון עם מטרות כמו אליפות והצלחה באירופה. זה יעזור לשחקנים האלה, אבל קשה מאוד להביא אותם. אם אתה נניח בברצלונה ב’, אתה לא תמהר לעבור לישראל. אתה תעדיף את הולנד או בלגיה. אני חושב שמכבי צריכה לנסות, זה בטוח”.
אתה מאורווגאי, שם נולדת, תסביר לי בכמה מילים איך זה הגיוני שמדינה כל כך קטנה, שליש מכמות התושבים בישראל, ועדיין אתם מצליחים לייצר כל הזמן כדורגלנים כאלה גדולים ואנשי מקצוע?
”באורווגאי הכדורגל הוא הכל. מהיום שבו אתה נולד. כולם משחקים ברחובות, כולם רוצים להיות שחקני כדורגל. זה משהו תרבותי. זה מוטמע בכל ילד. עוד דבר שתרבותי אצלנו הוא להילחם. אנחנו נלחמים על החלום שלנו. אורוגוואי זו גם מדינה של אנשים. אנחנו מאוד קבוצתיים כשחקני כדורגל, אנחנו תומכים אחד בשני, עוזרים אחד לשני וזה כנראה מה שהופך אותנו למאוד מצליחנים בתחום הזה. האורוגוואים אנשים עם גאווה אבל אם אתה יודע לדבר איתם ולהתייחס אליהם נכון, הם ימותו למענך. אולי זה סוד ההצלחה שלנו. השחקנים שם מתים עבור הכדורגל ונותנים הכל על המגרש”.
מה לאחל לך לסיום?
”שאהיה בריא עם כל הקורונה הזו. בואו נראה איך הדברים ילכו מכאן. עכשיו המטרה היא לסיים את האימונים שנותרו לנו ואח”כ נתחיל להתרכז במה שקורה ביום שאחרי. זה מה שטוב בכדורגל, אתה תמיד מחפש את הדבר הבא”.