המלחמה גרמה לתאריך לעבור לגמרי מתחת לרדאר, אבל ב-13 באוקטובר אפשר היה לציין 30 שנה לניצחונה ההיסטורי והמדהים של נבחרת ישראל בפארק הנסיכים בפאריס. הצרפתים היו זקוקים אז לניצחון כדי להעפיל למונדיאל 94 בארצות הברית, ואף הובילו 1:2, אבל ספגו שני שערים מאוחרים מרגליהם של אייל ברקוביץ' וראובן עטר, והפסידו 3:2.
זה לא היה אמור להיות קטסטרופלי מבחינתם, כי תיקו ביתי מול בולגריה בנובמבר עדיין היה שולח אותם לטורניר, אבל אז התרחשה דרמה אדירה נוספת. איבוד כדור רשלני של דויד ז'ינולה בדקה האחרונה של זמן הפציעות אפשר לאורחים לצאת למתפרצת מושלמת, אמיל קוסטאדינוב השלים צמד בבעיטה מופלאה למשקוף ופנימה, מרסל דסאי תפס את ראשו כלא מאמין, והבולגרים עלו בזכות 1:2 בלתי נתפס.
כך פספס אריק קאנטונה את הצ'אנס שלו לשחק בגביע העולם. במפגש מול הבולגרים, הוא הבקיע את שער היתרון וחגג בראוותנות עם הקהל, אולם התברר שזה היה מוקדם מדי, והאכזבה הייתה עצומה. הרי צרפת כשלה במוקדמות גם לקראת איטליה 90, וביורו 92 הפגינה יכולת חלשה והודחה בשלב הבתים. קאנטונה לא הצליח להבקיע, והשותפות עם ז'אן-פייר פאפן לא הוכיחה את עצמה, אבל לקראת 1994 זה היה אמור להיות אחרת. הכוכב ביסס את עצמו ככוכב העל במנצ'סטר יונייטד, החל לשנות את התדמית הבעייתית שליוותה אותו, וקיווה שהמונדיאל באמריקה יהיה שלו. החלום הזה חוסל באופן אכזרי למדי.
להמשך הרס הקריירה הבין-לאומית היה אחראי קאנטונה בעצמו. לקראת מוקדמות יורו 1996 מינה אותו המאמן החדש איימה ז'אקה לקפטן, והחלוץ היה אמור להיות המנהיג, אבל ב-25 בינואר 1995 התרחשה התקיפה המפורסמת של אוהד קריסטל פאלאס, ושום דבר כבר לא היה אותו דבר. במנצ'סטר יונייטד כולם סלחו לו והמתינו בכיליון עיניים לסיום תקופת ההשעיה, אבל ז'אקה עבר הלאה.
הוא ביצע מהפכה נרחבת בסגל, העביר את סרט הקפטן לזרועו של דידייה דשאן, ולא החזיר את קאנטונה לסגל מעולם. לא הייתה לו כוונה להפר את האיזון שהושג, ובדיעבד התברר כי צדק לחלוטין. השלד שנבנה היה זה שזכה במונדיאל הביתי ב-1998, בו כה השתוקק קאנטונה לשחק?
כאשר זה קרה, השד האדום המפורסם כבר היה שחקן עבר. הוא פרש במפתיע במאי 1997, בגיל 31 בלבד, תוך שהוא מדהים את כולם כולל אלכס פרגוסון. לימים, סיפר קאנטונה כי לניפוי מהנבחרת היה משקל רב בהחלטה, והוא לא היה מעלה בדעתו לתלות את הנעליים לו היה סיכוי להופיע בכל זאת בגביע העולם הראשון והאחרון שלו על אדמת המולדת. התסכול והכעס היו גדולים, ותגובותיו גלשו לא פעם למחוזות מוזרים.
את דשאן הגדיר קאנטונה כ"סוחב מים", השתדל להדגיש עד כמה הוא לא מעריך אותו – וזו הרי הייתה אחת הסיבות המרכזיות לכך שלא היה רצוי בסגל. קאנטונה אף התקשה לחגוג את ההישגים של חבריו לשעבר, קינא באלה שקיבלו את מדליות הזהב במונדיאל וביורו 2000, ובהמשך אפילו הצהיר שלא תומך בהם כלל. "אני צרפתי, אבל מעודד את אנגליה", הוא אמר במהלך יורו 2004, "לא אכפת לי מצרפת, אני מרגיש אנגלי. הצרפתים מתנשאים ואנוכיים, ותמיד צריכים להגיד לכולם שהם הכי טובים. באנגליה תומכים בכוכבים הגדולים ונותנים להם גיבוי. הצרפתים רק מבקרים את כולם ומחפשים דברים רעים".
ובכן, קאנטונה שומר טינה ונוטה להאשים את הסביבה בכישלונותיו. הייתכן, אם כך, שההפסד ההוא לישראל לפני 30 שנה הוא המקור לשנאתו הגדולה למדינת ישראל, ולתמיכתו הבלתי מסויגת בפלסטינים? גם בזמן המלחמה הנוכחית היה חשוב לקאנטונה לתרום את חלקו לדיון ברשתות החברתיות עם פוסט שהעתיק ממישהו.
הוא קרא "לשחרר את פלסטין מכיבוש ישראלי ששדד את הזכויות כבר במשך 75 שנה", וגם "לשים קץ לכליאת 2.3 מיליון פלסטינים, מחציתם ילדים, בכלא הפתוח הגדול בעולם". קאנטונה כתב שיש "לסיים את אפרטהייד שמיושם על ידי ממשלת ישראל ולתת לפלסטינים שליטה על התשתיות הבסיסיות בארצם".
זו ממש לא המתקפה הראשונה של קאנטונה על ישראל. הוא מיצב את עצמו כבר מזמן כלוחם למען זכויות הפלסטינים, וסבור שזה משתלב היטב עם תדמיתו כמרדן בלתי נלאה, וגם כאינטלקטואל ופילוסוף. לקראת אליפות אירופה לנבחרת צעירות בישראל, למשל, פנה קאנטונה אישית לנשיא אופ"א דאז מישל פלאטיני, מאמנו לשעבר בנבחרת, וביקש לשלול את האירוח מישראל. "זו מדינה גזענית שמפרה זכויות אדם ועוברת על החוק הבין-לאומי", כתב כוכב העבר.
באוגוסט 2014 יצא קאנטונה בקריאה נרגשת לנשיא צרפת דאז פרנסואה הולאנד במהלך מבצע צוק איתן, ודרש ממנו לשנות את המדיניות כלפי ישראל. לפני שנה הצטלם קאנטונה עם חולצה של קבוצת פליטים פלסטינים על מנת לקדם אותה. באופן כללי, הוא נוהג להשמיע את קולו נגד ישראל תמיד ובכל הזדמנות. זה אחד הנושאים החשובים ביותר שמעסיקים אותו.
באופן כללי, אין פסול בביקורת על מדיניות ישראלית. העניין הוא כי אדם שרואה את עצמו כמשכיל ורחב אופקים אמור להתעמק קצת יותר במורכבות הסכסוך. לא הכל שחור ולבן, ואם הנושא קרוב לליבך מומלץ ללמוד את הדקויות ולא לפלוט דברים על אוטומט. לצורך העניין, דבריו של קאנטונה בעד זכויות הפלסטינים היו מתקבלים ברצינות גדולה יותר לו היה טורח לגנות את הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. במקום זאת, הוא רק דאג לכתוב: "מי שמגן על הפלסטינים לא בהכרח תומך בחמאס". אמפתיה כלפי הקורבנות נדרשת ממי שבוחר לפתוח את הפה.
האובססיה של קאנטונה הופכת אותו לנדוש ולא רלוונטי. פעם, כאשר היה כדורגלן יוצא דופן, הוא ידע להיות מקורי וסיפק התבטאויות יוצאות דופן. השיא היה, כמובן, במסיבת העיתונאים המופלאה אחרי התקיפה ההיא בסלהרסט פארק. "כאשר שחפים עוקבים אחרי ספינת דיג, זה בגלל שהם חושבים שסרדינים ייזרקו לים", אמר הצרפתי. המשמעות לא ברורה לחלוטין, אבל ההסבר ההגיוני ביותר הוא כזה – קאנטונה דימה את עצמו לספינה ולעג לעיתונאים (כלומר, השחפים) שציפו ממנו לזרוק להם משהו.
ובכן, בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, העסק הפך להיות שגרתי. בכל עימות, השחפים יכולים לעקוב אחרי הספינה, והסרדינים כבר ייזרקו אליהם בכמויות. זה משעמם ונדוש, אבל אחרי הטבח יש לזה טעם לוואי בעייתי במיוחד. אפשר היה לצפות מקאנטונה למשהו אחר, אבל הוא פועל באופן אינסטינקטיבי. מי יודע, אולי "האשמים" בכך הם ברקוביץ' ועטר.