צפו: "בית המקדש" של יובנטוס ואיטליה בישראל

אם תדברו על הליגה האיטלקית עם אוהד כדורגל ממוצע, כזה שלא מתמצא יתר על המידה בכדורגל עולמי, השיחה תקבל מהר מאוד מנעד נוסטלגי. הקוראים הצעירים יתקשו להבין כיצד נתפסה בתחילת שנות ה-2000 הסרייה א’ כליגה הטובה בעולם, עם מיטב הכוכבים הבכירים ששיחקו בה והעדיפו אותה על מקומות אחרים שנחשבים כיום ליותר “נוצצים”. אז, בימים בהם הרגש המתפרץ תפס נפח גדול יותר מהכסף הגדול, הרומנטיקה האיטלקית גרמה למאות מליוני אוהדי כדורגל להתאהב בכדורגל של ארץ המגף. 

ומי היה מאמין ששנים יחלפו ויעברו, ואת תמצית הרגש, הנוסטלגיה והרומנטיקה המדוברים תוכלו לקבל בכמות מזוקקת ומרוכזת דווקא בבית קטן במושב הפסטורלי רמות מאיר בשפלה, כאן בישראל. זהו ביתו של איתי סעד, ישראלי ממוצא איטלקי בן 48, נשוי + ארבעה, שעובד כמטפל סיעודי מזה כ-28 שנה ואוהד את יובנטוס מגיל 5, שביום אחד החליט להפוך את ביתו למוזיאון עם מאות פריטי אספנות נדירים שאין למצוא בשום מקום ברחבי הגלובוס. מהכפפות של בופון בגמר מונדיאל 2006, דרך הכדור הרשמי של גמר מונדיאל 1982, נעליים של זידאן שעוד לא נוקה מהם הבוץ של כר הדשא ובקיצור – ההיסטוריה כולה של יובנטוס ונבחרת איטליה, בתוך בית אחד. צפו בכתבה: 

“זה התחיל מדברים פשוטים, צעיפים, חולצות, דברים שיש לכל אחד. ואז אמרתי לעצמי ‘למה לא להיסחף?’” מספר איתי סעד על הרעיון מאחורי המיזם המטורף שנמצא ממש אצלו בבית. “למה לא להביא איזה פריט ששייך לשחקן? זה התחיל מחולצה של שחקן אחד, ואז אמרתי לעצמי שאני רוצה עוד אחת ועוד אחת. ופתאום גם נעליים וסרט קפטן. משם זה כבר הפך להיות סוג של אובססיה והגשמת חלומות”. 

סעד, שסיפור האהבה שלו עם יובנטוס התחיל אי שם בשנות ה-80 דרך צפייה בתוצאות הקבוצה בתכנית ‘מבט ספורט’, בתקופה בה עדיין לא שודרו משחקי כדורגל בשידור ישיר, בטח מחו”ל, מספר שבופון הוא האהבה הגדולה ביותר שלו ביובנטוס. “החלום שלי הוא לפגוש אותו. הוא שלח לי חולצה בהקדשה אישית” הוא מספר עם ניצוץ בעיניים. והאמת? כשנכנסים למקדש שבנה לאוהדי יובה בישראל, קשה לפספס את הדומיננטיות בפריטים הקשורים לשוער האגדי של הגברת הזקנה ונבחרת איטליה, שפרש ממש לפני חודש. 

מוזיאון יובנטוס בביתו של איתי סעד (איציק בלניצקי)

“זה אחד הפריטים היותר מטורפים שיש לי במוזיאון” מספר סעד תוך שהוא מפנה את מבטו לתקרה, עליה תלויות הכפפות איתן שיחק ג’אנלואיג’י בופון בגמר מונדיאל 2006. כן כן, הכפפות שאיתן עצר השוער האגדי את הנגיחה העוצמתית של זינדאן זידאן, תלויות ממש שם, עם חתימה והקדשה אישית. מדובר בפריט אספנות נדיר ויחיד מסוגו בעולם. אגב, החולצה של בופון מאותו גמר, ניצבת ממש בפינת האוכל של משפחת סעד. אין כמו לאכול ארוחת צהריים ולהיזכר בשוער הענק הזה מחבק את הגביע המוזהב שכל כך הגיע לו אחרי מונדיאל בו ספג שער שדה אחד בלבד. 

הכפפות של בופון מהגמר בברלין (איציק בלניצקי)

בופון אוחז בגביע העולם עם הכפפות (רויטרס)

סעד עם החולצות של דל פיירו ובופון מגמר המונדיאל. מימין - חולצה של באג'ו (איציק בלניצקי)

הנעליים של בופון (איציק בלניצקי)

הגרביים של בופון (איציק בלניצקי)

חולצה של בופון מיובנטוס עם הקדשה אישית (איציק בלניצקי)

חולצות של דל פיירו ובופון עם הקדשות אישיות (איציק בלניצקי)

במשחק של יובנטוס נגד מונאקו ב-15/04/1998 בחצי גמר ליגת האלופות (איציק בלניצקי)

מאגר האספנות העצום שנמצא בביתו של סעד ממש לא מתחיל ונגמר בבופון ודל פיירו. חולצתו של פאבל נדבד ממשחקו האחרון בקריירה, במשחק בו כל השחקנים ערכו כבוד לאחד משחקני העבר הגדולים ביותר של יובנטוס שגם שימש כסגן הנשיא עד תחילת העונה שעברה, אז התפוצצה פרשת רווחי ההון שהובילה להתפטרותו יחד עם יתר חברי ההנהלה, נמצאת בביתו של סעד, גם היא עם הקדשה אישית. 

חולצת הפרישה של נדבד (איציק בלניצקי)

סעד וחולצתו של נדבד (איציק בלניצקי)

ובין כל מאות הפריטים הבלתי נתפסים ששוהים בביתו של סעד, נמצא פריט אחד שהוא כנראה הייחודי מכולם. “היום, מביאים כבר עשרות כדורים למשחקים. פעם, היו מביאים 4-5 כדורים למשחק ומשחקים איתם” מספר איתי סעד, תוך שהוא מחזיק בידו את הכדור שנשמר מגמר מונדיאל 1982. כן כן, אותו גמר בו נבחרת איטליה גברה 1:3 על נבחרת מערב גרמניה, שמור בביתו, כמו גם הכפפות של שוער העבר האגדי דינו זוף, מאותו הגמר. 

הכפפות של דינו זוף (איציק בלניצקי)

הכדור מגמר מונדיאל 192 (איציק בלניצקי)

אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו איך הכדור הזה, שחתום על ידי כל שחקני נבחרת איטליה הגיע לסעד. המחשבה הראשונית היא כמובן על אברהם קליין, השופט הישראלי הבינלאומי האגדי, ששימש כקוון באותו משחק, אלא שלקליין אין שום קשר להנחתת הכדור במוזיאון. “מבחינת תיעוד, יש שלושה פריטים כאלה בעולם” מספר סעד, “בתקופת הקורונה, היה לא פשוט באיטליה מבחינה כלכלית. אותו אספן, שקודם לכן זרק אותי מכל המדרגות כשביקשתי ממנו משהו, התקשר אליי והציע לי לקנות את זה. הצלחתי אולי גם להציל משפחה שהייתה במצב קשה וגם ליהנות מפריט שאולי היחיד מסוגו בעולם כיום”. אגב, איתי מספר כי בית מכירות מכובד מאוד בישראל הציע להעלות את הכדור למכירה במחיר התחלתי של 150 אלף אירו. 

הכדור מגמר מונדיאל 1982 (איציק בלניצקי)

הכדורים של גמרי מונדיאל 2006 ו-1982 (איציק בלניצקי)

איתי סעד והכדור מגמר מונדיאל 2006 (איציק בלניצקי)

בעוד שההווה של יובנטוס לא זוהר בלשון המעטה, הרי שבתחילת העשור הקודם, הגברת הזקנה כבר “השתעממה” מרוב הצלחות, בעיקר בזירה המקומית. הביאנקונרי זכו בתשע אליפויות ברציפות בין 2011 ל-2020, כאשר בכל זכייה, כל איש צוות ושחקן מקבל גביע סקודטו אישי. גם ביובנטוס, כמו בכל מקום, היה את מי שפחות התרגש מהשי הסנטימנטלי והחליט למנף אותו לטובות כלכליות, כאשר מכר את הגביע האישי שלו. גם זה, איך לא, הגיע לביתו של סעד. 

גביע סקודטו אישי שמכר איש צוות ביובנטוס (איציק בלניצקי)

ועכשיו לשאלה שלבטח שאלתם את עצמכם לאורך כל הכתבה – איתי לא גובה כל תשלום בגין כניסה למוזיאון שנמצא בביתו. מבחינתו, התמורה הגדולה ביותר לאוסף הנדיר היא הגעה של כמה שיותר אוהדי יובנטוס ונבחרת איטליה ובכלל אוהדי כדורגל חובבי נוסטלגיה שיגיעו לביתו שברמות מאיר וייהנו ממייצג אספנות נדיר, שלא מבייש מוזאונים רשמיים של כל מועדון אחר ברחבי העולם. בנוסף, הוא מארגן מפגשי צפייה כמעט מדי משחק של יובנטוס, בוא הוא מארח עשרות אוהדי יובנטוס על מנת לצפות ביחד במשחקי הקבוצה במתחם נפרד שנמצא ממש בצמוד לביתו. על מנת להיכנס לקהילה, תוכלו להצטרף לקבוצה בקישור לעמוד הפייסבוק של המוזיאון.  

הדבר המדהים ביותר בכל סיפור המוזיאון של איתי סעד, הוא שהוא חי בתוכו. פשוטו כמשמעו. יובנטוס ונבחרת איטליה נוכחים בחייהם שלו, של אשתו וארבעת ילדיו בכל שעות היממה. כשהם צופים בסלון, הם רואים מולם את הנעליים שאיתן הבקיע דל פיירו, גדול שחקני יובנטוס בכל הזמנים. כשהם אוכלים ארוחת ערב, חולצתו של בופון מגמר המונדיאל לנגד עיניהם. והאמת? בעידן שבו הכסף הגדול השתלט על הכדורגל והפך את ההתעסקות בענף לצינית מאי פעם, כיף ומרגש לראות אוהדים מן השורה משמרים את המסורת ומקדשים את הסמל, תרתי משמע, בצורה מעוררת השראה, וזה בכלל לא משנה, אפילו אם אתם אוהדי אינטר. 

מוזיאון יובנטוס בישראל (איציק בלניצקי)

איתי סעד במוזיאון (איציק בלניצקי)