כמו שהן דומות, ככה הן שונות. מרחוק, סביר להניח שלא מעט יתקשו להבחין בהבדלים שבין דגל ארגנטינה לזה של אורוגוואי. גם השאלה מי מבין השתיים מציעה את הבשר האיכותי ביותר עדיין נמצאת תחת מחלוקת. השפה המדוברת בשתיהן היא ספרדית בעלת ניב ומבטא דומים, וכדי לעבור מאחת לשנייה אין צורך ביותר מהפלגה בת חצי שעה.
ועדיין, אל תעשו את הטעות הזאת, אל תתבלבלו בין ארגנטינאי לאורוגוואי. אחרי שהתפילות של כולנו נענו ושתיים מאימפריות הכדורגל של דרום אמריקה אכן הגיעו לישראל למשחק הידידות החגיגי ביניהן בבלומפילד הערב, הגיע הזמן להתייחס לאחד המפגשים הפיקנטיים ביותר בכדורגל העולמי. הסלסטה מול האלביסלסטה - יריבות ותחרותיות בת שנים, בכל היבט ובכול תחום, שבאה לידי ביטוי בהרבה יותר מליאו מסי מול לואיס סוארס. אז רגע לפני שזה קורה, הגיע הזמן לצלול אל מערכת היחסים המורכבת, אל שורש הסכסוך והכי חשוב - תוציאו מהלקסיקון את המילה “ידידות”.
טבארס: מאוד שמחים להיות כאן בארץדרבי קצת אחר
לשתי הנבחרות יש שתי זכיות בגביע העולם, לאורוגוואי יש גם 15 זכיות בקופה אמריקה לעומת 14 כאלה של ארגנטינה, ומאז ומעולם, המפגש ביניהן הוא אחד האירועים היותר מעניינים בדרום אמריקה, גם אם אתה לא משתייך לאחת מן השתיים. 193 פעמים נפגשו השתיים, יותר מכל צמד נבחרות אחרות. כיאה למשחק כה גדול וחשוב בתרבות של היבשת הלטינית וכמיטב המסורת, גם הוא זכה לשם - "הדרבי של ריו (נהר) דה לה פלאטה" - שפך הנהר הגדול בעולם. אורכו כ-300 ק"מ ורוחבו מתפרס על פני 220 ק"מ בין כף סן אנטוניו שבארגנטינה לכף סנטה מריה שבאורוגוואי. מי שביקר בשתי המדינות (כמו לא מעט ישראלים אחרי צבא), יודע בדיוק כיצד לעשות את המעבר מההמון של בואנוס איירס למדינה השכנה, שנמצאת כחצי שעה הפלגה מבעד לנהר ומציעה שפע שונה לחלוטין של שטחי מרעה ירוקים שנפרסים לאורכה של המדינה כולה.
אז אחרי שמיצינו את הפן הגיאוגרפי, הגיע הזמן לדבר על המכנה המשותף הגדול ביותר שיש למדינות האלה וזה שבעצם אחראי יותר מכול על היריבות בין השתיים - התשוקה הבלתי רגילה לכדורגל. כמו בכל מדינות דרום אמריקה, גם באורוגוואי ובארגנטינה הכדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר. אם לדייק, אפשר להגיד שדווקא באורוגוואי כמעט ולא מכירים בכל ענף שאינו דורש 22 שחקנים, שני שערים וכדור. על המשחק הראשון בין השתיים שהתקיים ב-16 במאי 1901 ישנה מחלוקת עד היום, שכן האורוגוואים טוענים שמאחר ולא הייתה להם עדיין נבחרת באותה תקופה, היו אלה דווקא שחקני קבוצת "אלביון" שעלו אל כר הדשא כשדגל המדינה מתנוסס על חולצותיהם. ספק אם תוצאת המשחק הייתה שונה מ-2:3 לארגנטינה עדיין היינו רואים התאמצות מצד העם האורוגוואי להיאחז בנתון הזה, אבל אנחנו לא מתקטננים.
ליאו מסי ולואיס סוארס. הרבה יותר מזה (רויטרס)“בגלל שהמשחקים האלו נערכו בשלב כל כך מוקדם, עד שנות ה-90 הם לא היו נגמרים טוב”, מספר יהודה ארם, עיתונאי ארגנטינאי ומומחה לכדורגל דרום אמריקאי. ואכן, המשחקים קיבלו מימד של “שכונה”. כל מדינה שולחת את ה-11 הטובים ביותר שלה, הקהל היה בטירוף סביב המשחקים, שלרוב היו נגמרים בקטטות המוניות שהובילו לנפגעים בשני הצדדים. לא פחות מ-83 משחקים נערכו בין שתי המדינות עד 1923, ומאזן הכוחות היה כמעט זהה - 34 ניצחונות לאורגוואי, 32 לארגנטינה ו-17 פעמים סיימו השתיים ללא הכרעה.
המשחק המשמעותי הראשון התקיים בגמר אולימפיאדת פאריס ב-1924, בסיומה זכתה הנבחרת האורוגוואית במדליית הזהב אחרי ניצחון 1:2. באותן שנים, שקדמו לגביע העולמי, המשחקים האולימפיים דימו מאין מונדיאל של ממש, כשהנבחרת הזוכה הוכתרה לנבחרת הטובה בעולם לאותה תקופה, מה שדחף את הארגנטינאים, שרצו להוכיח שהם הטובים בעולם, לדרוש משחק חוזר, שנערך מספר חודשים לאחר מכן ולמרות שהיה חסר כל משמעות ושום תואר לא היה מונח על הכף, נכנס גם הוא לספרי ההיסטוריה.
אצטדיון הסנטאנריו ב-1930 (רויטרס)כיאה לאופי הלוחמני וחסר הפחד שמאפיין במידה רבה את העם כולו, הנבחרת האורוגוואית חצתה את נהר לה פלאטה בדרך לבואנוס איירס כדי להוכיח שהניצחון מספר חודשים קודם לכן לא היה מקרי. אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד, והפעם הייתה זו ידה של ארגנטינה על העליונה, בזכות "הגול אולימפיקו". כך כונה השער ההיסטוריה של סזאריו אונסארי, שבדומה לערן לוי של ימינו, הבקיע את שער הניצחון עבור הנבחרת הארגנטינאית בבעיטה ישירה מדגל הקרן, דבר שלא היה לו תקדים באותה תקופה ואי לכך זכה לכינוי המיוחד, שנבע מהעובדה שאורוגוואי הייתה האלופה האולימפית באותו הזמן.
כמו קודמיו, גם המשחק הזה גרם לכאוס מוחלט בין שתי המדינות. עוד במהלך ההתמודדות, אבנים ובקבוקי זכוכית הושלכו מן היציעים לעברם של שחקני אורוגוואי, שבתגובה התחילו לעזוב את המגרש. לבסוף, הנבחרת האורחת נכנעה לשכנועים של שחקני ארגנטינה, שחגגו עם 1:2 משלהם. לאחר אותו משחק, ארגנטינאים חששו לצאת לשחק באורוגוואי מחשש לנקמה.
אוסקר טבארס. הקריירה הארוכה שלו ראתה הרבה מפגשים דרמטיים (חגי מיכאלי)מונדיאל באיומי אקדח
אבל עם כל הכבוד (או החוסר כבוד) לאירועים האלימים שהתרחשו בשנות ה-20, תחילת העשור הרביעי של המאה ה-20 הביאה עמה מקרה שהיה חסר תקדים גם לאותה התקופה וספק אם שוחזר במקום כלשהו על גבי הגלובוס עד עצם היום הזה. 1930, אורוגוואי, "אלופת העולם" נכון לאותה תקופה, מקבלת את הזכות לארח את המונדיאל הראשון, בו השתתפו 13 נבחרות. כצפוי, הנבחרת המארחת הגיעה למשחק הגמר ומה שיותר צפוי הוא שמי שהפרידה בינה לבין הגביע היא היריבה המושבעת - ארגנטינה. 93 אלף צופים ביציעי האצטדיון במונטווידאו היו בטוחים שהם בדרך לעוד שיוט לעבר תואר עולמי נוסף, לפני שהארגנטינאים היממו את 0:2 ב-45 הדקות הראשונות.
מי שנכחו בקרבת השחקנים לא יכלו לשאת את חרפת ההפסד הביתי מול היריבה השנואה ועשו דבר מאוד פשוט - פלשו לחדר ההלבשה של האורחת ובאיומי אקדח הסבירו לשחקני האלביסלסטה שעדיף להם לפתוח רגליים. "באורוגוואי יכולים להכחיש, אבל הכול אמת לאמיתה", מספר יהודה ארם. כן, באורח פלא, למחצית השנייה יצאו שחקני אורוגוואי כמו מלוע של תותח, ניצלו את הפחד של הארגנטינאי ועם רביעייה מהדהדת הפכו בדרך ל-2:4 שהכניס אותם סופית לספרי ההיסטוריה כזוכים במונדיאל הראשון אי פעם, וכנראה זה שעורר הכי הרבה מחלוקת מאז ומעולם.
אדינסון קבאני באימון של אורגוואי (חגי מיכאלי)ויש שיגידו שהשנאה והרצון להיבדל הם חד צדדיים, ומגיעים דווקא מהצד של אורוגוואי. "אנחנו אורוגוואים, לא ארגנטינאים!", נוטים להזכיר אזרחי המדינה לתייר שיעז להתבלבל או למצוא קווי מיון בין השניים, ואפשר להבין אותם. במדינה הקטנה יותר, המאכלסת קצת יותר מ-3 וחצי מיליון תושבים, כמות מזערית בהשוואה ללמעלה מ-44 וחצי מיליון ארגנטינאים השוכנים בצידו השני של נהר לה פלאטה, סיגלו לעצמם האזרחים עם השנים תרבות שונה, מנהגים שונים, כשעושה רושם שהדחף להיבדלות מהשכנים והרצון העז לעלות עליהם בכול תחום שהוא עשו את שלהם והפכו את אורוגוואי עם השנים ל"עם הספר של דרום אמריקה". בכול הקשור לקדמה, האורוגוואים השאירו מאחור את הארגנטינאים כמעט בכול תחום שהוא - השכלה, חינוך, עסקים ולדעת רבים - גם בכדורגל.
סחורה חמה
כדורגלנים מאורוגוואי הפכו במשך השנים למוצר נחשק של ממש באירופה כולה. בניגוד לשכניהם הארגנטינאים שמפוצצים בכישרון אך לוקים לא פעם באופי בעייתי, האורוגוואים מציעים לשוק האירופי מוצר שונה לחלוטין - שחקנים בעלי משמעת טקטית מצוינת, עוצמות פיזיות בלתי רגילות, כוח התמדה, לחימה ללא פשרות ובקיצור - חלומו של כל מאמן. כך למשל, ארגנטינה אמנם סיפקה לנו כוכבי התקפה נוצצים, כלצידו של ליאו מסי שעליו אין צורך להרחיב יתר על המידה, ניצבים כוכבים כמו סרחיו אגוארו, מאורו איקרדי, פאולו דיבאלה, אנחל די מאריה, הרנן קרספו, גבריאל באטיסטוטה והרשימה עוד ארוכה.
ליאו מסי בישראל (רדאד ג'בארה)מנגד, הנבחרת האורוגוואית מציגה ז'אנר אחר לחלוטין. אם נשאיר בצד את שני חלוצי העל שמובילים את הסלסטה בעשור האחרון, לואיס סוארס ואדינסון קבאני, נראה שהנבחרת הלוחמנית של אוסקר טבארס האגדי נשענת בעיקר על "פועלים שחורים". את דייגו גודין עתיר הניסיון כבר כולנו מכירים, כמו גם את חברו עד לפני שנה באתלטיקו מדריד חוסה חימנס, בעוד בקישור אפשר למצוא את הגרזנים של יובנטוס וארסנל - רודריגו בנטאנקור ולוקאס טוריירה.
אז איזה צד הוא בעצם העדיף? זה של מסי ודיבאלה שיכולים להצית את הדמיון בכול רגע נתון, או אולי דווקא זה של קבאני וסוארס, שירוצו עד לרחבה שלהם כדי לעשות גליץ' ולחלץ את הכדור? אם נסתכל על הסטטיסטיקה, עושה רושם שמי שמיהר וקנה כרטיס בציפייה לצפות במבול של שערים בבלומפילד צריך לחשב מסלול מחדש, בהתחשב בעובדה ששלושת המשחקים האחרונים בין הנבחרות סיפקו שני שערים בלבד, שניהם לצד של ארגנטינה שניצחה פעמיים 0:1 כשהמשחק האחרון בין השתיים הסתיים בתיקו מאופס.
אוהדי אורוגוואי (רדאד ג'בארה)אבל לדרבי דה לה פלאטה כפי שכבר התרגלנו, כמו לכל דרבי וכמאמר הקלישאה הידועה - חוקים משלו. את התשובות אנחנו נקבל ב-21:15, כששתיים מהנבחרות המפוארות ביותר שיש לכדורגל העולמי להציע תפגשנה האחת מול השנייה, בידיעה שמאחורי ארסנל הכוכבים המטורף שילהטט את כר הדשא ביפו מסתתרת היסטוריה מדינית של ממש. לנו נותר רק לחכות וליהנות, בתקווה שאיזה אורוגוואי חמום מוח לא יפרוץ לחדר ההלבשה הארגנטינאי במחצית, אבל אל לנו להיות רואי שחורות, אולי דווקא נקבל אחרי 118 שנים שחזור "גול אולימפיקו" של מסי מדגל הקרן בבלומפילד? הרי הפרעוש כבר הוכיח שלכישרון אין גבולות.