לא רק אהבה מנצחת: על האליפות של ירושלים

1.משפחה אדומה. לראשונה בתולדותיה, הפועל ירושלים זכתה באליפות המדינה בכדורסל. עם זאת, למרות תואר הבכורה המרגש, הרגע שמסמל יותר מכל את הפועל ירושלים, התרחש בתחילת העונה, במשחק הליגה הראשון באולם הארנה החדש מול הפועל תל אביב.

הקבוצה מהבירה, בראשותם של אורי אלון ויותם הלפרין, ערכה טקס מרגש וסוחט דמעות לעיני 10,000 אוהדים לזכרו של חלל צה"ל ואוהד הקבוצה, ליאל גדעוני ז"ל, שנהרג בקיץ שעבר במבצע "צוק איתן". במהלך הטקס המרגש, הובטח למשפחתו של ליאל גדעוני כי הם לנצח יהיו חלק ממשפחת הפועל ירושלים, בדיוק כפי שכל אוהד של הקבוצה שייך למשפחה הזאת; וזה בדיוק מה שמבדיל את הקבוצה הזאת, שהיא באה מאהבה, באה מהלב, שקודם כל ולפני הכל, יש את האוהדים. הם אלה שחשובים, הם הבסיס, ורק אחר כך מגיעים כל שאר הדברים.

ככה זה בקבוצה בה, יורם חרוש, שהיה מאמן בראשית שנות ה-90', לוקח אוהד הביתה אחרי שחזרו בהסעה ממשחק חוץ באמצע הלילה, כאשר אין תחבורה ציבורית ואין לאוהד (אמיר הירשנזון ז"ל) דרך לחזור לביתו, אז הוא מסיע אותו עד פתח הבית; ככה זה בקבוצה שבה הקדישו את שמות היציעים של האוהדים השרופים באולם מלחה לשני אוהדי הקבוצה שנהרגו במהלך שירותם הצבאי - אלעד ואמיר הירשנזון;

ככה זה כשיותם הלפרין הופך לחבר הטוב ביותר של אחיו הגדול של ליאל גדעוני, מבקר אותו מידי יום, משחק איתו כדורסל, הופך להיות חלק מחייו; ככה זה בקבוצה שלעולם לא תשחק עם חמישה זרים על המגרש במשחק ליגה, כי אחרת האוהדים לא יוכלו להתחבר למועדון שלהם. כמו שנאמר, קבוצה/משפחה בה האוהדים הם מעל הכל ולפני הכל. כי הרי זו כל המהות של קבוצת ספורט, שהיא קודם כל של האוהדים שלה.

מי שכמובן היטיב להבין זאת, מלבד יותם הלפרין כאמור, הוא אורי אלון, אוהד הקבוצה מילדות שגדל במבשרת ציון וזכה להגשים את חלום ילדותו ולרכוש אותה ביחד עם שותפים נוספים. כזכור, במהלך העונה, אורי אלון פרסם פוסט בפייסבוק שלו שמי מהשחקנים לא ייתן את כל כולו עבור הקבוצה והאוהדים, לא יהיה כאן. ב-1996 ניפק עדי גורדון, מגדולי השחקנים הישראלים, את האמרה הכי מפורסמת בתולדות הפועל ירושלים: "יש בנו אהבה והיא תנצח". מאז, 19 שנה האהבה הזו לא הצליחה להביא אליפות, אבל לא עוד.

טקס לזכרו של ליאל גדעוני (חגי ניזרי)

כי כעת הקבוצה מהבירה נפרדה מהתמימות של העבר, שהאהבה מנצחת. אורי אלון, גיא הראל וכל המערכת השכילו להבין שצריך גם להביא את השחקנים הטובים בשוק, צריך להנחיל מקצוענות בקבוצה, צריך לקדש את רוח הניצחון, צריך להביא את השחקנים הכי טובים כדי לנצח, בדיוק כמו היריבה המרה מתל אביב. וכעת כבר אף אחד לא יכול לשיר לאוהדי הפועל ירושלים לא תניפו צלחת.

עדי גורדון: "יש בנו אהבה והיא תנצח" (גיא בן זיו)

2. המהפכה הישראלית. לפני כשנתיים, כאשר אורי אלון החליט לקחת את הפועל ירושלים ביחד עם עוד מספר שותפים, הוא הבטיח שהקבוצה תנסה תמיד להביא את הישראלים הכי בכירים, שמבחינתו זה הבסיס לקבוצה מנצחת; אז אלון לא רק דיבר, אלא גם עשה, ביחד עם המנכ"ל גיא הראל, שמכיר את הכדורסל הישראלי והעולמי כמו את כף ידו. תחילה הם הנחיתו את יותם הלפרין, לאחר מכן צירפו אליו אחרי מאמץ רב גם את ליאור אליהו, ובתחילת העונה החזיר לישראל את בר טימור אחרי עונה בגרמניה.

בתווך הצטרף גם יניב גרין שגמר את העונה הנוכחית, ואליהם ניתן לצרף גם את אדם אריאל שבתחילת העונה זכה ללא מעט דקות, שירדו לקראת השלבים המכריעים. הלפרין, אליהו, טימור וגרין הם חלק מהשחקנים הבכירים ביותר שיש כיום לכדורסל הישראלי להציע. ואגב, גם כיום אורי אלון וגיא הראל מנסים להמשיך ולחזק קודם כל את הבסיס הישראלי עם השחקנים הישראלים הכי בכירים שיש בשוק, כיוון שלטעמם זה הבסיס לקבוצה מנצחת, כשבתווך הם כמובן בונים על התקדמות של שחקנים צעירים שיוצאים להשאלה על מנת לצבור ניסיון, כמו רפי מנקו ששיחק בגלבוע/גליל בעונה החולפת.

ליאור אליהו ובר טימור. ישראלים בכירים (נעם מורנו)

3. האכזבות, התסכולים והמרורים. אומרים שהאליפות הראשונה היא לנצח תהיה הכי מיוחדת; אליפות בתולית, מרגשת, לא יודעים איך זה מרגיש, לא מבינים את העוצמות, לא יודעים בדיוק איך לחגוג. התרגשות של פעם ראשונה, בה הכל חדש, טרי, מרענן, משובב נפש, מרנין. וכאשר זה מגיע אחרי לא מעט שנים של תסכול, כאב ואכזבות, זה כמובן מתוק יותר.

וכמה שבהפועל ירושלים חיכו לאליפות הזו, ובמיוחד האוהדים. המבוגרים יותר כמובן זוכרים את עדי גורדון ופפי תורג'מן מביאים גביע ב-1996, אך מושפלים בסדרת גמר הפלייאוף על ידי מכבי תל אביב עם הפסד 3:0 חלק ורואים את שמעון מזרחי והצהובים חוגגים עוד תואר אליפות, בעוד הם נותרים שבורי לב ומאוכזבים.

פפי תורג´מן (משה חרמון)

האכזבה הגדולה ביותר מבחינת הירושלמים הייתה כמובן בעונת 1999 ופרשת הפיצה; תחת המאמן אפי בירנבוים נבנתה בבירה קבוצה אדירה עם שחקנים דוגמת אייץ' וולדמן, פפי תורג'מן, קני וויליאמס, ראדיסב צ'ורצ'יץ', דרק המילטון ועוד. הקבוצה הפסידה רק פעמיים במהלך העונה וסיימה לראשונה בתולדותיה במקום הראשון בסיום העונה הסדירה, ואף הגיעה לסדרת הגמר מול מכבי תל אביב כפייבוריטית.

 האדומים, כאמור, היו בטוחים שהם בדרך לאליפות ראשונה בתולדותיהם ואף הוציאו שיר אליפות (טעות עליה יחזרו גם העונה עם סגירת במות לחגיגות לפני גמר הגביע מול אותה נמסיס – מכבי תל אביב), אך רגע לפני תחילת סדרת הגמר, נחשפה פרשת ה"פיצה" בה ראדיסב צ'ורצ'יץ', שהיה אחד מגיבורי העונה של האדומים, נפגש עם מוני פנאן, לכאורה, על מנת להעביר את השחקן למועדון הצהוב.

פנאן וצ'ורצ'יץ' כמובן הכחישו את המיוחס להם, אך ההשפעה על הקבוצה מהבירה הייתה משמעותית וגדולה מאוד; האדומים פשוט קרסו וראו את נדב הנפלד, עודד קטש ודורון שפר מביאים אליפות נוספת לידיו של שמעון מזרחי, ושוב האכזבה הכתה באוהדי הפועל ירושלים. הכאב באותה עונה היה עמוק מאוד, שכן הפועל ירושלים הפסידה באותה עונה גם בגמר הגביע לאותה מכבי ת"א, בזכות שתי קליעות עונשין מדויקות של עודד קטש, במשחק דרמטי ומורט עצבים ביד אליהו, ואכזבה נוספת נרשמה אצל האדומים מהבירה.

רדיסאב צ´ורצ´יץ´. פרשת הפיצה השפיעה משמעותית (מערכת ONE)

לאחר מכן כמובן הייתה את הזכייה המרגשת בגביע היול"ב קאפ בעונת 2003/4 אחרי ניצחון הרואי בשרלורואה, בלגיה, על ריאל מדריד הגדולה עם המאמן שרון דרוקר, וויל סולומון, טונג'י אוואג'ובי, דורון שפר, קלי מק'ארתי, עידו קוז'יקרו, משה מזרחי ושות', אלא שמכבי תל אביב באותה עונה זכתה ביורוליג והפועל ירושלים די חסתה בצילה. יתר על כן, האדומים ויתרו על הזכות להשתתף ביורוליג בעונה שלאחר הזכייה עקב העובדה שהיו צריכים לשחק ביד אליהו, ולא באולם מלחה הביתי, דבר עליו מצטערים במועדון עד היום.

ואז הגיעו השנים של ארקדי גאיידמק וגומא אגייאר; בתקופה של המיליארדר הרוסי, נבנו קבוצות בסכומי עתק עם רוג'ר מייסון, הוראס ג'נקינס (שיחק בקבוצה בשתי קדנציות לאחר שעזב לאפס פילזן וחזר), מריו אוסטין ומאיר טפירו, אך אז שלטה מכבי תל אביב גם באירופה ולא רק בישראל, ולא הותירה לאדומים שום סיכוי בזירה המקומית, וכמו שאתם יודעים, אכזבה נוספת נרשמה אצל האדומים (הפסקנו כבר לספור את כמות הכישלונות והאכזבות, זה יותר מדי...).

דורון שפר ועדי גורדון חוגגים זכייה בגביע היול"ב (מערכת ONE)

שנה לאחר מכן, תחת דן שמיר, האדומים זכו סוף סוף בתואר נוסף - גביע המדינה, אחרי שניצחו בגמר את בני השרון, שעם לי ניילון גברה על האימפריה הצהובה. הגמר גביע ההוא, אגב, מזכיר מאוד את האליפות הזו. אז בני השרון פינתה את הדרך לאדומים כשהדיחה את מכבי תל אביב, הפעם הייתה זו הפועל אילת שעשתה את העבודה מול האימפריה של שמעון מזרחי. אמנם הפועל ירושלים הגיעה העונה בכושר מרהיב למאני טיים עם 23 ניצחונות מ-25 משחקים כולל צמד הניצחונות מול הפועל אילת, אך כולם במועדון האדום חששו לפגוש את הצהובים, כי מולם, כידוע, בדרך כלל השחקנים הירושלמים חוטפים רגליים קרות, משתנקים, מאבדים את הראש, ומפסידים ברגע האמת, במשחק על התואר.

באותה עונה בה זכתה בגביע, הפועל ירושלים פגשה שוב את הצהובים בגמר, ונראה היה שזה סוף-סוף קורה, שהאליפות מגיעה לראשונה לעיר הבירה ותחת מאמן ירושלמי האדומים ייקחו אליפות. הפועל ירושלים הובילה לאורך רוב שלבי המשחק, אך 04:36 דקות לסיום המשחק, נסתם הגולל מבחינת האדומים, שעוד הובילו 66:70. כל חובב כדורסל זוכר את הקריאות של מאיר טפירו לסמי בכר: "סמי, אתה לא מתבייש? כל הקריירה אני מחכה לרגע הזה".

סמי בכר

הרגע הזה, לו מאיר טפירו כל-כך חיכה וציפה, לא הגיע; ג'יימי ארנולד קטף ריבאונד התקפה 2.2 שניות לסיום אחרי החטאה של שרון ששון, קלע סל ועבירה והצהובים ניצחו 78:80. והאדומים חוו טראומה נוספת, כשהדבר כבר הופך להיות מובן מאליו מבחינתם. הסל של ארנולד היה טראומתי במיוחד, שכן מאז אותו ריבאונד אכזרי מבחינת האדומים, הם לא חזרו למעמד הגמר עד לעונה הנוכחית.

גם בעונה שלאחר מכן הירושלמים הגיעו לפיינל פור, אבל ראו את חולון זוכה באליפות וקוטעת את הרצף הבלתי נגמר של מכבי תל אביב. לאחר מכן האדומים ראו את גלבוע/גליל ומכבי חיפה זוכות בתואר האליפות, בעוד הקבוצה מהבירה, שתמיד נחשבה למספר 2 בארץ בענף הכדורסל, פותחת כל עונה בקול תרועה עם מחשבות להיות האלטרנטיבה לאימפריה הצהובה ולזכות בתארים, ומסיימת אותה בקול ענות חלשה.

4. אורי אלון. הבעלים החדש של הפועל ירושלים שינה את ה-DNA של המועדון; לא עוד להתרפס בפני מכבי תל אביב, לא עוד הפחת תקוות שווא באוהדים, לא עוד כישלונות, לא עוד ויתורים, לא עוד פתיחת עונה עם תקוות וסיום מר ומאכזב, להפסיק להיות לוזרים. הוא החדיר בכל המערכת אמונה, חוסר פחד, ווינריות, וזה השתלם לו בענק. אורי אלון כמובן רואה באליפות חלק מהתכנונים הגדולים לעתיד, אבל גם הוא הודה שהקבוצה הייתה זקוקה לתואר הזה מאוד, כי האליפות שברה מחסום פסיכולוגי שקיים שנים רבות במועדון.

אורי אלון. שינה את ה-DNA (אורן בן חקון)

חלק מהמלחמה של אלון במכבי תל אביב היא כמובן החתמת השחקנים הישראלים הבכירים ביותר. גם גל מקל הודה שהוא היה קרוב יותר להגיע להפועל ירושלים ממכבי תל אביב. כמו כן, אין אחד שלא זוכר את הפוסט שלו בפייסבוק בו הודיע על החתמת דונטה סמית' בקיץ שעבר עם תמונה של שניהם מניפים צעיף של הפועל ירושלים במשרדו. זאת הייתה הצהרת כוונות. הסאב-טקסט של החתמת דונטה סמית' היה: אנחנו מחתימים את השחקנים הכי טובים בשוק לא מכבי תל אביב. נגמר השלטון של הצהובים בשוק ההעברות.

אורי אלון, שגדל על המשפט "יש בנו אהבה והיא תנצח", שם קץ לתקופת התמימות של המועדון. הבעלים הבין שלא רק האהבה מנצחת, והצליח לשלב אותה ביחד עם תארים. בשנתיים שלו כבעלים, אורי אלון הוכיח שהוא לא פחות תחרותי ממכבי תל אביב; שהוא מוכן לעשות כל דבר שהוא כשר, כמובן, למען הניצחון. בין אם זה להחתים את דיון תומפסון במהלך העונה, להביא שבעה זרים ולהושיב שניים כל שבוע בצד, לחשוב על העונה הנוכחית ולא על עוד כמה שנים. אם צריך להוציא סכום מיוחד באמצע העונה, הוא יוציא אותו. כי הוא רוצה תארים כאן ועכשיו, לא בעוד חמש שנים. בעוד חמש שנים הוא רוצה לשלוט, לא לזכות בתארים. כמו ששמעון מזרחי עשה פעם, כך אלון מתכנן בעתיד.

דונטה סמית´. הצהרת כוונות (נעם מורנו)

5. הארנה. חייבים כמובן לתת גם התייחסות לאולם המפואר שנבנה בירושלים. אחרי שנים באולם מלחה, שהיה מבצר, האדומים השתרגו לאולם מרשים. החששות שהאולם לא יתמלא, שהוא יהיה רוב הזמן ריק התבדו, כי כאשר יש קבוצה מוצלחת, היא מושכת אוהדים. כמו כן, גם מחירי המנויים והכרטיסים הנמוכים יחסית, סייעו בתחום. בענף הכדורגל, הקבוצות שעוברות לאצטדיון חדש בדרך כלל מתקשות להסתגל, לא מעט מהן גם חוו ירידה עם המעבר לאצטדיון החדש, אך הפועל ירושלים הצליחה להוכיח שזה בסה"כ מיתוס, שכן אפשר למנף בית חדש להצלחה.

מעבר לאולם חדש צריך לשדרג את הקבוצה, להביא יותר אוהדים, להכניס יותר כסף, ולהביא יותר הצלחות לקבוצה. והיא הצליחה בזה בענק. אמנם דני פרנקו וחניכיו הפסידו בגמר הגביע לעיני הקהל הביתי, אבל כיפרו על כך עם תואר אליפות לראשונה בתולדות המועדון.

6. אליפות בלי כוכבית. לא מעט אנשים גורסים כי זאת לא אליפות אמיתית. אפשר להבין אותם, כי בכל זאת, הפועל ירושלים לא גברה על מכבי תל אביב בסדרה. אבל מכבי תל אביב הפסידה שלוש פעמים ברציפות לאילת, זאת שהפסידה בביתה ב-15 הפרש לאדומים. מעבר לכך, אסור לשכוח שהקבוצה של דני פרנקו ניצחה במהלך העונה שלוש פעמים את מכבי תל אביב, כולל ב-30 הפרש עם דווין סמית' – התבוסה הגדולה ביותר שנחלה מכבי תל אביב אי פעם בליגה הישראלית.

דני פרנקו. הנחיל תבוסה למכבי ת"א (חגי ניזרי)

אמנם לא ניתן לדעת מה היה קורה במקרה של צמד משחקים מול מכבי תל אביב כאשר המשחק השני היה במנורה מבטחים, וגם לא מעט אוהדים של הפועל ירושלים קיוו לפגוש את מכבי בגמר כי מבחינתם לזכות כך באליפות זה מתוק יותר, אבל נכונו לנו עוד מפגשים רבים בעתיד בין שתי הקבוצות הללו, שיהיו על תארים. מה שבטוח, האליפות הזו לא נגנבה במשחק אחד, זאת לא אליפות של פיינל פור, זאת אליפות מוצדקת של הקבוצה שהגיעה למאני-טיים בשיא הכושר, עם סגל רחב ועמוק, השחקנים הכי טובים בארץ ועם שלושה ניצחונות על מכבי תל אביב לעומת שני הפסדים במהלך העונה.

7. שבירת ההגמוניה הצהובה. אחרי שנים של שליטה צהובה, נראה שסוף סוף יש אלטרנטיבה ראויה באמת. זו לא תהיה מכבי תל אביב 2 לעולם, אבל לפי הצעדים שנעשים במועדון מאז הגעת הבעלים החדשים לפני כשנתיים, היא בהחלט הולכת לתת פייט לקבוצה הצהובה מתל אביב, כשבדרך כמובן היא תהיה חייבת לפתח גם הצלחה בזירה האירופית. הרצון לשחק ביורוליג; החשיבה בגדול; הבאת השחקנים הכי טובים שאפשר, זרים וישראלים; ההמשכיות של הסגל; האולם החדש והמפואר; ומעל הכל – האוהדים הנאמנים והטובים בארץ. כל אלו נוטעים לא מעט תקוות לעתיד מבחינת האדומים מהבירה. אחרי שבירת המחסום הפסיכולוגי והניהול הנכון והרציונאלי, נראה שהעתיד בירושלים אדום מתמיד, והאליפות הזאת, הראשונה, היא סימן לבאות.

קהל הפועל ירושלים (חגי ניזרי)

כי השד הצהוב, זה שתמיד הסתכלו עליו ביראה ופחד, כבר לא נראה כל-כך מפחיד. נכון, זאת עדיין מכבי תל אביב הגדולה, שכמעט ולא מפסידה סדרות; ונכון, היא תחזור חזקה הרבה יותר בעונה הבאה. אבל ה-DNA החדש של המועדון האדום, ביחד עם שחקנים כמו דונטה סמית', דיון תומפסון, ברייסי רייט, ליאור אליהו, יותם הלפרין, בר טימור, שלא מפחדים להסתכל לצהובים בלבן של העיניים, מפיחים המון תקווה אצל האוהדים האדומים שסוף-סוף לא תהיה שליטה צהובה בכדורסל הישראלי, שיש בירושלים קבוצה לא פחות טובה, לא פחות עמוקה ולא פחות מוכשרת; כזאת שלא תיתן למכבי תל אביב לקטוף את התארים בארץ אחד אחרי השני ותיאבק איתה על כל תואר.