ההדחה נגד בשיקטאש כאבה לא רק בגלל הפסד וסיום דרכה של הפועל ת”א באירופה, אלא בגלל פציעתו של ג’ייקובן בראון. הכוכב הגדול בסופו של דבר סיים את העונה, עזב לארצות הברית וככל הנראה שיחק את משחקו האחרון במדים האדומים.
רגע לפני שהוא עזב את המדינה, הגארד התיישב לראיון אצל הקבוצה שלו ודיבר על הפציעה: “ישר ידעתי, ישר הרגשתי. למה חזרתי לשחק? זה אני, אני מרגיש ש-55% ממני טוב יותר מ-60% מהשחקנים באירופה. וזה הלך הרוח שלי, זה המיינדסט שלי. אולי אני טועה, אבל אנשים יכולים להעיד שחלק מהמשחקים הכי טובים שלי זה שאני פצוע. אני מרגיש שתמיד אוכל לתרום בכל סיטואציה”.
עוד אמר: “זה רק הרצון. כשאני רואה את האחים שלי לידי ואת האוהדים, אני תמיד חושב על אנשים אחרים. כשאני מסתכל ימינה ושמאלה אני אומר לעצמי ‘תן לאחים שלך עוד 15 דקות, מה זה 15 דקות’. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה ומתי זה יילקח ממך, וזה נלקח ממני”.
על ה-7 באוקטובר: “אני כאן שבע שנים, עברתי פה המון, קורונה, מלחמות, דברים על הגבול, חיילים, עברתי הרבה, אבל הפעם זה בהחלט הרגיש אחרת וגרם לי להסתכל על החיים אחרת. החיים הופכים למוזרים, זה עזר לי ללמוד שאני צריך להמשיך להשתפר כאדם. כל יום אתה חייב לתת את מירב האנרגיה כדי להיות מאושר”.
לגבי איך הרגיש לשחק מחוץ למדינה: “זה מתסכל, אתה רוצה לשחק מול האוהדים שלך, אין עוד אוהדים כאלו בישראל, שגורמים לך רק לרצות להתעורר ופשוט לבוא ולהיות באולם כל יום. זה לא משנה עם מי אתה משחק, אתה יכול לשחק נגד קבוצה מהליגה השלישית והאוהדים האלה יגרמו לך להרגיש שאתה משחק מול הקבוצה הטובה ביותר, אז אתה רוצה לעשות את זה בשבילם.
בראון הוסיף: “כשלוקחים את זה ממך, זה כאילו, ‘לעזאזל. מה הכיף בזה?"’, כשאתה רץ החוצה למגרש ואתה רק רואה את ברגר (מנהל הקבוצה), את המאמן ואת אנשי ההנהלה ביציע ואז אתה רואה את האמבולנס, אנשי החירום, ואתה אומר ‘זה כל מה שיש לנו? 10 אנשים בקהל? אולם ריק?’, אני משחק את המשחק עבור האוהדים, כאשר זה נלקח ממך זה קורע לב אבל אתה עדיין צריך לעשות עבודה בסופו של יום. אני חושב שהתרגלנו לזה אחרי שני משחקים. לקח לנו שני משחקים להבין שהאנרגיה תבוא מלהניע אחד את השני, עשינו שטויות כדי להניע את עצמנו”.
על הקהל: “לא ראיתי הרבה כאלה. הכוכב, פרטיזן, פאו, אולימפיאקוס וכל אלה, אבל יש שם אנרגיה שונה כשהם מרגישים שזה משחק גדול. הקהל שלנו שונה, אוהדים אחרים לא יעשו הכל כדי לתת לך את אנרגיה כזו. זה מאוד ייחודי. אני מבין למה רוצים לבוא לכאן, כשהייתי בלגבוע, ירושלים, בצד הנגדי, כשבאתי ושיחקתי כאן זה היה כיף, אמיתי פשוט ממש כיף”.
בראון נשאל האם זה אותו מועדון: “לא. מה השתנה? הכל. האם יש לי חלק בזה? אני לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה. אני באמת לא ידוע. אני יכול לשבת ולהגיד שכן, לא ואני אשקר, אבל במציאות אני באמת באמת לא יודע. כשבאתי היה בלגן, לא קשור לחלק המשרדי, אלא לכדורסל. רציתי להיות חלק ממשהו שמשתנה.
על הפועל ביום שאחריו: “אני לא יכול לחכות לראות את זה כי אני יודע שזה הולך להיות יפה. אני אוכל לשבת בחיבוק ידיים ולומר לילדים שלי ‘היי, אבא היה שם כשזה התחיל. תמיד אעקוב אחרי המועדון, זו המשפחה שלי. האם זה הסוף? בכנות, אני חושב שהפועל ת”א גמרה איתי כשחקן. לגבי ביקור? כן, ברור. הבטחתי לבת שלי שאקח אותה לכותל, אז בטוח שאבקר פה שוב”.