יש מקרים שבחירת MVP של משחק היא משימה לא פשוטה, ויש מקרים שזה הכי קל בעולם. פאולו גסאניגה עצר לא פחות משלושה פנדלים מול אתלטיק בילבאו (אחד מהם היה פנדל חוזר) במשחק בו קבוצתו ג’ירונה הייתה יכולה בקלות להפסיד.
השוער הארגנטינאי הטביע את המורל של הקבוצה הבאסקית לבדו. הבעיטות מהנקודה הלבנה היו משלושה שחקנים שונים, לאחר שב-VAR התערבו וטענו שיצא מוקדם מדי מהקו באחד מהמקרים. ההשפעה הפסיכולוגית מהעצירות עשתה את שלה ולבסוף בילבאו הפסידה בדקה ה-99 – באופן סמלי מפנדל שנשרק לחובתה.
אומרים שלהבקיע וגם לעצור פנדלים זו אומנות, וגסאניגה הוכיח את מומחיותו. מכיוון שרק שתי עצירות באמת נחשבות בסטטיסטיקה, הוא השווה הישג של שוערים מוכרים בלה ליגה כמו דייגו אלבס שעצר שני פנדלים לגאבי ואנטואן גריזמן מול אתלטיקו מדריד ב-2016, וסרחיו הררה מאוססונה שעצר שני פנדלים לקארים בנזמה ב-2022.
עצירת פנדלים = אומנות
לכל זה תוסיפו גם את העובדה שבמשחק הראשון אי פעם של ג’ירונה בבית בליגת האלופות, הוא עצר פנדל נגד פיינורד (אך במקרה הזה לא מנע הפסד). המומחיות שלו בפנדלים היא תוצאה של שנים של תרגול אינטנסיבי והתמקדות בפרטים הקטנים – קריאת תנועות גוף השחקנים, הבנת המומנטום והזמן המדויק לקפוץ.
הביצועים שלו היו מופת ליכולת שלו להתמודד עם מצבים של לחץ מקסימלי. השוער הארגנטינאי מפגין קור רוח מרשים בקריאה מדויקת של שפת הגוף של הבועטים. הוא זינק לכל כדור בנחישות ובתזמון מושלם, מה שהותיר את היריבים חסרי אונים. עם הניסיון הרב שלו בזיהוי כוונות בועטים, נראה שגסאניגה הופך לעצירת פנדלים לא רק לאתגר אישי אלא לאומנות. זו אינה הפתעה גדולה עבור אוהדי הקבוצות שבהן שיחק בעבר, שראו אותו פעם אחר פעם עוצר כדורים במצבים קריטיים.
“אני לא זוכר הרבה משחקים כאלה, אבל אם לא היינו משחקים כקבוצה לא היינו משיגים כלום. אני שמח מהתוצאה ומהפנדלים, אבל מעל הכל מהקבוצה. כשיש נגדי פנדל אני תמיד חושב על כך שאהדוף את הכדור. למדתי על השחקנים שלהם במהלך השבוע וזה הלך טוב הפעם”, שיתף השוער שהוכיח שהעצירות לא היו מקריות.
יחד עם זאת, הוא אפילו לא מוגדר באופן חד משמעי כשוער הראשון של ג’ירונה, כשהמאמן מיצ’ל חשף בעצמו ששקל לבצע רוטציה במשחק הזה ולבסוף בחר שלא. מול פ.ס.ז’ בליגת האלופות למשל, גסאניגה לא היה חף מטעויות ועל הספסל מחכה השוער המוכח פאו לופס שהוחתם הקיץ ועדיין לא שיחק.
מיצ’ל אמר על כך: “תודה לאל, או לגסאניגה. לא האמנתי שהוא עצר גם את הפנדל השלישי. ההצלות שלו השאירו אותנו בחיים”. מהצד השני, איניאקי וויליאמס שהחטיא את אחת מהבעיטות ואיפשר לאנדר הררה (שנעצר אחריו) לבעוט במקומו את הפנדל החוזר, לקח אחריות: “כשמחמיצים 3 פנדלים אי אפשר לנצח, אני אחראי למה שקרה”. הררה הודה: “פנדלים הם לא לוטו, גם אם הייתי מתאמן 50 פעמים לפני, בסוף זו הבעיטה שיצאה”.
לא מוותר
הארגנטינאי בן ה-32, נולד בסנטה פה, למשפחה ‘כדורגלנית’. אביו, דניאל גסאניגה, היה שוער בעצמו, ואחיו הגדול, ג'אנלוקה, שיחק כשוער בליגות שונות. גסאניגה גדל בסביבה בה היה הכדורגל לא רק חלום, אלא חלק מהחיים עצמם. הקריירה שלו התחילה במועדון מקומי, אך מגיל צעיר הוא שאף להגיע לאירופה, כאשר היה ברור לו שבמגרש הכדורגל יוכל להוכיח את יכולותיו המיוחדות בין הקורות.
גסאניגה נפרד מארגנטינה בגיל 15 ועבר לאקדמיה של ולנסיה בספרד. המעבר לא היה פשוט. לבדו בארץ חדשה, ללא משפחתו, הוא נאלץ להסתגל לחיים ביבשת זרה, אבל התשוקה לכדורגל והנחישות להתגבר על הקשיים האישיים היו המנוע שלו. הוא חיכה בסבלנות להזדמנויות והתמודד עם כל מכשול שנקרה בדרכו. בוולנסיה לא קיבל הרבה הזדמנויות, והוא הבין שעליו להתקדם הלאה.
הפריצה הגיעה דווקא באנגליה, כאשר חתם על חוזה עם סאות'המפטון ב-2012. שם הוא הצליח לבסס את מעמדו כשוער פרמייר ליג והתחיל לתפוס את העין של מועדונים גדולים יותר. בהמשך, המעבר לטוטנהאם שידרג את מעמדו, ושם הוא נלחם על מקום בהרכב מול הוגו לוריס. גסאניגה הפגין יכולת מרשימה תחת מאמנים כמו מאוריסיו פוצ'טינו, שליווה אותו בקריירה לא מעט.
על אף שהיו רגעים שבהם היה נדמה כי הקריירה שלו תקועה במקומות השני והשלישי, גסאניגה מעולם לא ויתר. עם זאת, המעברים בין קבוצות שונות, כולל השאלות לפולהאם ואלצ'ה, הוכיחו את יכולתו להסתגל ולשמור על מקצועיות גם כשלא היה שוער ראשון. הסבלנות והעבודה הקשה השתלמו, וההזדמנויות הגיעו, כשבכל פעם הוא הראה שהוא מוכן לשחק ברמות הגבוהות ביותר.
חוץ מההצלחה המקצועית, חייו האישיים והאתגרים שחווה מעולם לא נדחקו לשוליים. המרחק מהמשפחה ומהתרבות בה גדל היה אתגר מתמשך, אך הוא הצליח לשמור על קשר הדוק עם ביתו בארגנטינה, ולשאוב ממנה כוחות להמשך הקריירה. התשוקה שלו לכדורגל ולחיים, יחד עם התמיכה המשפחתית, הם מה שהובילו אותו להצלחה למרות כל הקשיים שבדרך.
השוער מחכה בסבלנות להזדמנות הגדולה שלו, עם כל הכבוד לג’ירונה. עם הופעה בודדת בנבחרת ארגנטינה הבוגרת בשנת 2018, כמחליף במשחק ידידות, הוא תמיד ידע שקריירה בין-לאומית זה לא משהו שמגיע בקלות. הופעתו מול מקסיקו הייתה רגע מיוחד עבורו, אבל זה היה רק טעם של מה שיכול להיות. גסאניגה לא נשבר, אלא המשיך להתאמן ולחכות לרגע שבו יוכל לשוב ולייצג את מולדתו. עכשיו, כשהוא מציג יכולת גבוהה במשחקים, כמו עצירת שלושת הפנדלים, ייתכן שליונל סקאלוני, מאמן הנבחרת, יצטרך לשקול אותו שוב, לפחות כמחליף לאמיליאנו מרטינס המצוין.
גסאניגה אמנם לא הביע פומבית רצון לחזור לאלביסלסטה, אך כמו כל שחקן מקצועי סביר להניח שישמח לייצג את מולדתו אם תינתן לו הזדמנות. אחרי אותו משחק ב-2018 הוא לא זומן בעיקר עקב התחרות הקשה, אך בהתחשב ביכולתו במשחקים האחרונים, סביר להניח שאם ימשיך להציג יציבות ויכולת גבוהה, השיח על חזרתו יעלה מחדש. בסגל לפגרה הקרובה זומנו חרונימו רולי (מארסיי), חואן מוסו (אתלטיקו מדריד, שיחק רק פעם אחת העונה בקולצ'ונרוס) ו-וולטר בניטס מפ.ס.וו איינדהובן. גסאניגה לא נופל מאף אחד מהם.
אחרי שנים של מעברים בין קבוצות והוכחות חוזרות ונשנות של היכולת שלו תחת לחץ, השוער הארגנטינאי נמצא ברגע של בשלות מקצועית ואישית. אולי הוא לא נולד ככוכב הגדול שהפוקוס עליו, אבל עם תשוקה, נחישות, ועבודה קשה, הוא מראה שוב ושוב שהוא ראוי להזדמנות. ייתכן שבעתיד הלא רחוק נראה אותו חוזר למגרשים הגדולים, אולי כגיבוי לנבחרת, ואולי אפילו כמי שיקבל סוף סוף את ההזדמנות להוביל קבוצה מהטופ לרמות הגבוהות ביותר.