האם תהיה זו עונתו האחרונה של דייגו סימאונה באתלטיקו מדריד? זו שאלה שמעסיקה את האוהדים שלא ממש מסוגלים לדמיין את המועדון ללא צ'ולו. איך אפשר? הרי יותר מעשור חלף מאז חזר הארגנטיני למועדון בו כיכב כקשר דומיננטי, ומאז דצמבר 2011 אתלטיקו מזוהה איתו באופן אבסולוטי. יש גם שחקנים שהפכו לאגדות – כאלה שכבר עזבו כמו דייגו גודין, או כאלה שעדיין סוחבים את העגלה כמו קוקה ויאן אובלאק – אבל גם הם, גדולים ככל שיהיו, מתגמדים אל מול דמותו הענקית של סימאונה. ספק אם הייתה אי פעם השתלטות כה אבסולוטית של מאמן על הקבוצה שלו. תגידו את השם אתלטיקו לכל אוהד בעולם, והוא יחשוב אך ורק על צ'ולו. אין סיכוי למשהו אחר.
אין צורך לפרט את ההישגים שלו יתר על המידה. כולם זוכרים את עונת 2013/14 המדהימה, במהלכה זכתה אתלטיקו באליפות בזכות תיקו בקאמפ נואו במחזור האחרון והייתה רחוקה שניות ספורות מהנפת גביע האלופות בגמר מול ריאל מדריד. כולם זוכרים את הגמר השני שלה בצ'מפיונס ליג, בו נכנעה לריאל רק בפנדלים ב-2016. כולם זוכרים גם כיצד ליקטה הקבוצה את לואיס סוארס שנזרק מברצלונה ודהרה איתו לאליפות השנייה של סימאונה כמאמן ב-2021. ברגעים כאלה, כאשר הוא מצליח לייצר תלכיד יוצא דופן, בו השלם גדול הרבה יותר מסך חלקיו, ברור שזה הגורל. הם נועדו זה לזו. סימאונה ואתלטיקו – השידוך המושלם.
אלא שהיו גם משברים, וכאשר הם מגיעים ניכרת התחושה שהקשר הרומנטי המופלא הזה מיצה את עצמו. כי צ'ולו – איך נגיד זאת בעדינות? – הוא אדם מתיש. הוא פרפקציוניסט חסר תקנה והעובדה כי שחקנים לא מעטים הצליחו לשרוד איתו במשך שנים ארוכות מרגישה כמו סוג של נס. לעייפות מנטלית יש לעתים השפעה גדולה יותר מעייפות פיזית, והיו תקופות בהן שקל סימאונה לזרוק את הכל ולעזוב כי המסרים שלו כבר לא עבדו. בנוסף, הגישה הטקטית, שמקדשת קודם כל אירגון והגנה, הוכרזה לא פעם כמיושנת. כאשר סבלה אתלטיקו מרצף משחקים בהם לא השכילה לשים את הכדור ברשת, המאמן היה הכתובת המיידית והטבעית לביקורת.
העניין הוא כי סימאונה תמיד מצא בעצמו כוחות להתאושש ולגרום לקבוצה לקום לתחייה. כל הדיבורים על מעבר מתקרב לאינטר, שנזרקו לאוויר במשך שנים, התבררו כפיקציה. כל התובנות על תום עידן הבונקריזם באתלטיקו התנפצו. גם אם שקל להתפטר מספר פעמים, צ'ולו אף פעם לא מימש את הכוונות. גם אם היה על הרצפה, הוא תמיד נעמד על רגליו. העונה שעברה היוותה דוגמא מושלמת לכך, כי היא התחילה רע מאוד והסתיימה עם כדורגל משובח והמון תקוות לעתיד טוב יותר.
בסתיו 2022 הייתה אתלטיקו על הקרשים. היא הודחה מליגת האלופות אחרי שסיימה במקום האחרון בבית נוח מאוד על הנייר, עם פורטו, לברקוזן וקלאב ברוז'. היא לא מצאה את הרשת בשני המפגשים מול הבלגים, הפסידה בגרמניה ובפורטוגל, וצברה חמש נקודות בלבד שלא הספיקו אפילו כדי לנשור לליגה האירופית. במקביל, בליגה הספרדית צנחו הקולצ'ונרוס למקום החמישי בינואר, במרחק 14 נקודות מברצלונה בפסגה, עם 23 שערי זכות בלבד ב-16 מחזורים. ההעפלה המחודשת לליגת האלופות עמדה בסימן שאלה והשמועות על עזיבתו הקרובה של סימאונה ריחפו שוב באוויר. זה היה גם קו המחשבה מאחורי השאלתו של ז'ואאו פליקס לצ'לסי עד סוף העונה – אולי עד שיחזור כבר יהיה לאתלטיקו מאמן חדש?
ובכן, המציאות הייתה שונה. להיעדרות המאולצת מאירופה בסיבוב השני הייתה כנראה השפעה חיובית, כי קל הרבה יותר לפתח מומנטום ללא עומס ואתלטיקו שבה למסלול הנכון עם אנטואן גריזמן שפרח מחדש. הוא הצעיד את הקבוצה לניצחונות מפוארים, ואת העונה סיימה הקבוצה עם 70 שערי זכות – בדיוק כמו האלופה ברצלונה. הספקות לגבי העלייה לצ'מפיונס ליג הוסרו זמן רב לפני חודש מאי ובטבלה הסופית דורגה הקבוצה במרחק נקודה אחת בלבד מסגנית האלופה, ריאל. סימאונה יעזוב? מה פתאום! הוא הסכים לקיצוץ מסוים בשכרו על מנת להקל על המועדון ונחוש כהרגלו להצעיד את אתלטיקו למאבק האליפות ב-2023/24. זו המטרה היחידה שהוא מכיר בקיץ – אחרת בשביל מה הוא שם?
עם קצב צבירת הנקודות בסיבוב השני, התואר בהחלט אפשרי. חוץ מזה, השיקולים פשוטים למדי. ריאל איבדה את אחד המנהיגים החשובים ביותר שלה – קארים בנזמה שנדד לליגה הסעודית. ברצלונה איבדה את אחד המנהיגים החשובים ביותר שלה – סרחיו בוסקטס שעזב לטובת אינטר מיאמי. לעומתן, אתלטיקו שמרה על כל השלד. גריזמן קושר אף הוא לליגה הסעודית, אבל נכון לעכשיו הוא במדריד, היא יציבה מאוד וזה הדבר החשוב ביותר, גם אם החיזוק לא גרם לאוהדים להתלהב באופן מיוחד.
החיזוק הזה כולל את ססאר אספיליקווטה, הקפטן הוותיק של צ'לסי, שלא אמור לשחק בקביעות בגיל 33, אבל יוסיף המון מנהיגות וניסיון בחדר ההלבשה, ומסוגל למלא כל עמדה ברביעייה האחורית. גם צ'גלאר סויונצ'ו, הבלם הטורקי שלא היה רצוי בלסטר סיטי, אמור לתרום לעורף וסימאונה הרי יודע לשדרג שחקני הגנה. בתקופתו בפרייבורג, נחשב סויונצ'ו לאחד הכשרונות המבטיחים באירופה בתפקידו, וזה הזמן לחזור למסלול הנכון. בלם נוסף שמגיע לאצטדיון מטרופוליטאנו הוא סנטיאגו מוריניו האורוגוואי – ומוצאו מבטיח אוטומטית הערצה גדולה כלפיו. בלמים אורוגוואים הופכים לאגדות באתלטיקו, וגם גריזמן, "אורוגוואי מאומץ", ישמח מאוד לשתות איתו מאטה. חייל חדש נוסף בצבא של צ'ולו הוא חאבי גלאן, מגן-קיצוני שמגיע מסלטה ויגו ומסוגל לסגור את מגוון העמדות לאורך האגף השמאלי.
וכך יוצא צ'ולו לעונה האחרונה בחוזהו. האם היא תהיה האחרונה באמת? אין לדעת, כי גם הוא לא מסוגל לדמיין את עצמו מחוץ למערכת הזו. דבר אחד בטוח – הוא יעשה את המקסימום כדי שהיא תהיה טובה הרבה יותר מהקודמת, וישאף לתוצאות נהדרות בכל החזיתות כדי לגרום לפרשנים לאכול את הכובע. מעטים חזו שאתלטיקו תהיה מסוגלת לטפס לפסגה ב-2021, ולא רבים מאמינים בה כיום, אבל תסמכו על סימאונה שהוא משתוקק לסיים את דרכו במועדון כאלוף.