זה מונדיאל שהוא לונה פארק. בצהריים אתה עולה על קרוסלה, יורד ממנה בערב לטובת גלגל ענק ובלילה אתה יכול לעלות על המתקן של הרכבת הרים. ככה זה מרגיש בקטאר, אירוע שביום אחד תוכל לראות בו הרבה כדורגל כי הכל קרוב, הכל מנוהל ומאורגן טוב, ולכן אפשר לפעמים להספיק לצפות אפילו בשלושה משחקים ביום.
קטאר מדינה קטנה, אבל היא הצליחה להעמיד - במימון ענק של 220 מיליארד דולר, יש לציין - אירוע מוצלח למדי. יש בה שמונה אצטדיונים שנמצאים במרחק קצר יחסית האחד מהשני והם מהרמה הגבוהה ביותר בעולם. אחרי קצת יותר משבוע כבר ביקרתי בכולם, משהו שאי אפשר להספיק לפעמים אפילו במונדיאל שלם, ואין ספק שהם מרשימים מאוד.
הם מיוחדים וגדולים במידה הנכונה, עם עיצובים שמוסיפים עוד ייחודיות לאירוע או לביקור בהם, עם משטח דשא איכותי שזה כמובן מרשים ביותר כאשר מביטים על המדבר שמסביב והטמפרטורות הגבוהות, והכל מתנהל בסדר מופתי, גם בחוץ וגם בפנים.
המפואר שבהם הוא אצטדיון אל-בית שנמצא בעיירה אל-חור שנמצאת בחתיכת חור אי שם בצפון המדינה. זה לוקח 50 דקות נסיעה מהעיר דוחא ומיד כשמגיעים לאזור ניתן להבחין באוהלי בדואים קטנים באמצע המדבר, עם בדים בצבעי לבן ושחור, כאשר בין האוהלים יש בריכות שחייה קטנות וג'יפים יקרים. וכשמסובבים את הראש לצד השני, פתאום מופיע אוהל ענק באותו העיצוב - וזה האצטדיון. מתקן מצוחצח עם תקרה מעוצבת בבד דמוי שטיח אותנטי. אין אצטדיון שמסמל את הערבים יותר מזה.
אצטדיון אל-בית, בו נערך טקס הפתיחה, הוא ענק ומפואר. בדיוק במידות הנכונות למשחקי מונדיאל במדינה שכזאת עם למעלה מ-60 אלף מושבים ומערכת מיזוג אוויר עוצמתית שמצליחה לצנן אפילו את הקיץ הקשוח ביותר. אלא שההשקעה של הקטארים הייתה מוגזמת מידי, כי מבט למעלה מגלה שלאצטדיון הזה יש גם קירוי עם גג שיכול להיפתח ולהיסגר בעת הצורך בתוך כמה דקות. ובשביל מה זה קיים? בשביל שמונה ימי גשם בשנה, וגם זה בקושי?
הקטארים שפכו כסף כמו חול על הטורניר הזה וקנו גם את מה שלא היה צריך לקנות. הם לא חסכו בכלום. שבעה אצטדיונים הם הקימו במיוחד לטובת המונדיאל, כל אחד עם קונספט שונה. היציעים והגימור הם איכותיים כאמור, מלבד אצטדיון חליפה שהוא היחיד ששופץ ומסלול הריצה שמסביבו נותר כפי שהיה. הוא היחיד שלא עומד בסטנדרט הגבוה של הקטארים.
כמעט בכל האצטדיונים יש מערכות קירור מתחת למושבים. כשמזג האוויר חם, זה מרענן. כשהשמש יורדת, זה כמו להיות עוף קפוא בפריזר. אלא שהכניסות לרוב האצטדיונים הן קלות ונגישות יחסית, כל העובדים בשטח מדברים אנגלית ואדיבים.
באירועים כאלה יש בדרך כלל הרבה מתנדבים שעוזרים לקהל, אך הקטארים החליטו ככל הנראה להפעיל עובדים בתשלום כדי לכוון את התנועה. לפעמים ליבי יוצא אליהם משום שהם עומדים במשך שעות רבות בחוץ באותה הבלטה בדיוק בלי לזוז, עד כדי כך שחלקם כבר משתגעים ומכוונים את העוברים ושבים בהומור עם רגעים קומיים שהפכו כמה מהם לכוכבים ברשתות החברותיות, כי כמה אפשר להצביע ימינה ולהגיד בלי הפסקה רק "מטרו, מטרו, מטרו".
בכל אצטדיון, מהרגע בו יצאת מהמטרו ועד שחזרת אליו, יש אווירה מיוחדת עם מוזיקה, מופעי רחוב ואירועי בידור, אפילו בתוך המגרשים. זה מוסיף לעניין כי לא משעמם לרגע. הבעיה היא שלפעמים נדמה שיש אוהדים שלכאורה לא שייכים לאירוע, מסתובבים עם דגל של ערב הסעודית ושרים שירים באנגלית אבל לא מכירים אף שחקן של הנבחרת. לא ברור אם הם שם מרצון או לא, אבל זה די מאכזב לגלות קהל כזה.
בקטאר אין באמת מסורת של כדורגל. כשניפרד מהמדינה הזאת, בעוד פחות מחודש האצטדיונים הגדולים האלה לא יהיו רלוונטיים. חלקם יפורקו כמו אצטדיון 974 שהוקם על מכולות כך שיהיה קל לארוז אותו ולשלוח למקום אחר, חלקם ישופצו מחדש כדי להתאים אותם לליגה המקומית. האם זה היה שווה את זה? ברור שלא, כל עוד התשתיות הללו לא ינוצלו לעתיד הכדורגל המקומי.
מבחינת הרבה אנשים הכל הצגה, והם לא בהכרח טועים. אלא שיש פה אוהדים שבאים ליהנות מכדורגל, ולהם זה לא משנה מה יהיה פה יום אחרי שיסתיים הטורניר והם יעלו על הטיסה חזרה הביתה. בינתיים, הם רצים לעוד סיבוב בלונה פארק. לא פעם יוצא לי לחשוב, אי שם באצטדיון הממוזג, איזו מורשת תישאר מהאירוע הזה?