נבחרת איטליה הייתה נבחרת גדולה ומפוארת מאז ומתמיד, ובכל זאת, ביורו הזה מתקבל הרושם שגרסה כזאת של האזורי עדיין לא ראינו. מפוצצת בכישרון אבל יודעת גם להיות “רעה” כשצריך, עטורה בשחקנים מנוסים אך מגלה לעולם כישרונות צעירים יוצאי דופן ומעל הכל – משחקת כדורגל שלא ראינו ממנה כנראה מאז ומעולם. כן, גם לא בדור הזהב של 2006 ולא ב-1982.
אז מאיפה מגיע השינוי? איך הפכה איטליה מנבחרת שבמשך שנים הייתה סמל ומודל למשחק הגנה קשוח, מנבחרת שמקדשת את הניצחון בכל מחיר ללהיט הכי חם ולדבר הכי יפה באירופה? כדי להבין, צריך לצלול 3 שנים אחורה לכישלון הכי גדול של הכדורגל האיטלקי מאז ומעולם – אי ההעפלה למונדיאל 2018. כזכור, איטליה, שהייתה איתנו בבית המוקדמות יחד עם ספרד וסיימה בו שנייה, המשיכה למפגש כפול בפלייאוף ההעפלה מול שבדיה ואיך זה נגמר – כולם זוכרים. הפסד 1:0 בשטוקהולם ו-0:0 בבית, בסופם ג’אנלואיג’י בופון, במשחקו האחרון בנבחרת, לא יכול היה לעצור את הדמעות ומירר בבכי לעיניי המצלמות.
ג’יאנלואיג’י בופון בוכה (רויטרס)מיד אחרי אי ההעפלה, שבאה אחרי שני מונדיאלים כושלים בהם הנבחרת לא הצליחה לעבור את שלב הבתים ב-2010 ו-2018, החלה המהפכה. “אני רוצה שנהיה כמו ספרד”. המשפט הזה יצא מפיו של לא אחר ממי שנחשב בעיני רבים לגדול המאמנים האיטלקים בכל הזמנים – אריגו סאקי, “בספרד, כשמפסידים ומשחקים גרוע, הקהל לא מוחא כפיים. כך אני רוצה שגם יהיה כאן” הוסיף סאקי, שזכה פעמיים בליגת האלופות עם מילאן הגדולה והוביל את האזורי לגמר המונדיאל ב-94, שנגמר באותו פנדל לשמיים ובאותה תמונה זכורה של רוברטו באג’ו האגדי שוכב על כר הדשא מול ברזיל.
סאקי, שמונה למנהל המקצועי של כל המחלקות הצעירות בהתאחדות האיטלקית ב-2010, הוא אבי המהפכה של איטליה שאנחנו רואים כיום. הוא קרא למאמנים לשנות סגנון, לשחק כדורגל התקפי, כזה שמתבסס על החזקה בכדור. הוא הבין שנדרש שינוי ב-DNA, שמה שהוביל להישגים בעבר לא עובד עוד. נחזור ל-2018. עם כל הכבוד למהפכה של סאקי במחלקות הצעירות, את השינוי הגדול בכל הקשור לאזורי, הביא רוברטו מנצ’יני, שמונה בחודש מאי באותה שנה והחליף את ג’אמפיירו ונטורה הכושל והמיושן שפוטר עוד קודם.
רוברטו מנצ'יני (רויטרס)מאז שמונה, מנצ’יני מנפץ כל נראטיב אפשרי שקשור לכדורגל האיטלקי, כפי שהכרנו אותו עד היום. הוא קודם כל שינה את השיטה – 4-3-3. כן כן, אותה איטליה, שתחת ג’אמפיירו ונטורה המיושן שיחקה ב-4-4-2 קווים שאנחנו כבר כמעט ולא רואים בכדורגל המודרני, עברה לשחק במערך מודרני, עם שלושה קשרים במרכז המגרש שיודעים לעשות הכל – לחלץ, למסור, להחזיק את הכדור ולהניע את המשחק. אחרי שנים בהן נראה שהקריירה שלו הייתה בדעיכה עם אפיזודות לא מוצלות בזניט סנט פטרסבורג וגלאטסראיי, מנצ’יני לקח השראה מדור צעיר וחדשני של מאמנים שקמו בסרייה א’, כשהבולט שבהם הוא רוברטו דה זרבי, מאמנה לשעבר של ססואולו, אחת הקבוצות המלהיבות וההתקפיות בסרייה א’ וכיום מאמנו של מנור סולומון בשחטאר דונייצק. ובכלל, הליגה האיטלקית של השנים האחרונות היא ממש לא מה שזכרתם, כששבע הראשונות כבשו העונה בממוצע לא פחות מ-77.8 שערים. מיותר לציין שזהו הממוצע הגבוה מבין חמש הליגות הבכירות.
רוברטו דה זרבי (רויטרס)מהרגע שמונה, מנצ’יני לא הפסיק לעבוד. “הימים שבהם איטליה התגוננה ושיחקה על התקפות מעבר הסתיימו” אמר המאמן האיטלקי בעת שמונה. הוא לקח את אלמנט החזקת הכדור, תבניות המשחק והנעת הכדור של ססואולו של דה זרבי, את הלחץ הגבוה מאטאלנטה האדירה, את תבניות ההתקפה המגוונות של מאוריציו סארי וחקר כל שחקן בארץ המגף. מה הכוונה? מאז מונה לתפקיד לפני שלוש שנים, מנצ’יני זימן לנבחרת לא פחות מ-63 שחקנים (!) שזכו ללבוש את מדי הסקוואדרה אזורה. מאודינזה דרך סמפדוריה, מבולוניה עד טורינו, לא משנה איפה אתה משחק, אם אתה טוב – תקבל את ההזדמנות שלך. כן, אפילו פרנצ’סקו קאפוטו, חלוצה של ססואולו, שבגיל 33 זכה ללבוש לראשונה את מדי האזורי. המסר ברור – כולם שווים.
פרנצ'סקו קאפוטו. קיבל את ההזדמנות גם בגיל מתקדם (רויטרס)ההתחלה לא הייתה פשוטה. למנצ’יני לקח זמן לחבר את השחקנים שכבר היו רגילים לשמרנות של ונטורה לשיטה החדשה. כמו ססואולו, שלמרות שסיימה במקום השמיני בסרייה א’ העונה, החזיקה יותר בכדור ב-32 מתוך 38 משחקיה – כך היה גם עם נבחרת איטליה, שהפכה מנבחרת “מגיבה” לנבחרת “יוצרת”, “יוזמת”, כזו שמחזיקה יותר בכדור ב-18 מתוך 19 משחקיה האחרונים. ולמי שזה נראה כמו נתון מובן מאליו כשמדובר בענקית בסדר גודל של איטליה, שיחזור לספטמבר 2016 בסמי עופר. אז, נבחרת ישראל החזיקה בכדור 57% מהזמן במשחק שנגמר ב-1:3 לאיטלקים, כן, עם אותה הקשתה של טל בן חיים מעל בופון, זכרתם נכון.
בשביל להבין את השינוי בגישה האיטלקית, מספיק ללכת לציטוט אחד של מנצ’יני – “הוא כאן בגלל הטכניקה יוצאת הדופן שלו”, כך אמר המאמן על ג’אקומו רספאדורי בן ה-21 מססואולו, שזכה להשתחל לסגל של האזורי ימים ספורים לפני היורו. אם בעבר היינו עדים ליותר אמירות של “הוא כאן בגלל העבודה הקשה”, ברור שגם כיום הדבר מהווה מרכיב חשוב, אך מה שמהווה גורם מרכזי לא פחות לאם אתה חלק או לא חלק מהסוללה שבנה מנצ’יני היא מידת הטכניקה של השחקן, האם אתה מתאים ל-”DNA החדש”.
נבחר איטליה חוגגת (רויטרס)נצלול לטקטיקה, ונחזור לדה זרבי. תבנית ההתקפה של ססואולו מתבססת על שלושה שחקנים במרכז השדה שמצופפים לכיוון מרכז המגרש ויוצרים בו צפיפות גדולה על מנת לפתוח את האגפים לשחקנים שנכנסים פנימה מהקווים עם הרגל ההפוכה. אצל הנרו-וורדי (השחורים-ירוקים) עושים זאת ז’רמי בוגה ודומניקו ברארדי, שעושה זאת גם בנבחרת כשבצד שמאל ניצב לורנצו אינסינייה, כוכבה של נאפולי, שבזכות מרכז כובד נמוך וטכניקה בלתי רגילה הפך לאחד השחקנים הקטלניים בתפקידו כיום בעולם. החיסרון של לאונרדו ספינאצולה, מי שנחשב בעיני רבים לשחקן הטורניר עד כה וקרע את גיד האכילס ברבע הגמר, עלול להיות מכה קשה עבור הנבחרת.
מבחינה טקטית, איטליה הזאת כוללת בתוכה את כל הטוב שיש לכדורגל האיטלקי להציע – הניסיון הבלתי נגמר של צמד בלמי הנבחרת, ג’ורג’ו קייליני ולאונרדו בונוצ’י במרכז ההגנה, שלישיית קישור שיודעת לעשות הכל ושלישיית התקפה שמעבר לכישרון האישי פר שחקן, עושה עבודה לא פחות טובה בצד ההגנתי, עבודה שמציבה את האזורי במקום הראשון מבחינת פעולות הלחץ המוצלחות בשליש האחרון של המגרש. היא לא מאפשרת ליריבות לפתח התקפות בקלות, כשהיא מבצעת הכי הרבה כאלה מבין כל הנבחרות שנותרו בטורניר ושלישית בסך הכל, עם ממוצע של 43.8 פעולות לחץ שהסתיימו בהחזרת הכדור לשליטתה אחרי 5 שניות שהיה ברגליים של היריבה. נתון מרשים ביותר.
שחקני נבחרת איטליה (רויטרס)במשחק האחרון יכולנו לראות את את הכוח הכי גדול של איטליה – ההשתחררות מלחץ והיציאה מהגנה להתקפה דרך בילד-אפ (בניית משחק מהחלק האחורי). איטליה חייבת שילחצו אותה. היכולת הטכנית הבלתי רגילה של לאונרדו בונוצ’י שוברת קווים פעם אחר פעם וגורמת לשחקני ההתקפה שמנסים ללחוץ את האזורי להיראות חסרי אונים. למעשה, עד השער הראשון של ניקולו בארלה בשישי האחרון, האיטלקים התקשו מול הבלגים שחיכו מאחור ויצאו להתקפות מעבר, אך מאותו רגע בו קשרה הנפלא של אינטר כבש את השער הראשון, הוא הכריח את הבלגים לצאת קדימה וללחוץ.
השדים האדומים (שבניגוד לאיטלקים ניצבו ערב המשחק במקום האחרון מבין כל הנבחרות במספר פעולות הלחץ המוצלחות בשליש האחרון) לחצו בצורה לא טובה וכתוצאה מכך, נוצר בור שממנו נולד השער השני של המרהיב של אינסינייה ושליטה מוחלטת של האזורי במרכז השדה כמעט לאורך כל 60 הדקות הנותרות עד לסיום, עם משחק צירופים ו”טיקי טאקה” אמיתי שהזכיר לרגעים מסוימים את נבחרת ברזיל הגדולה של מונדיאל 1970 או ברצלונה של פפ גווארדיולה.
יש תחושה שזה הטורניר של איטליה אך מעבר לכך, עושה רושם שהקהל בכל רחבי העולם פשוט מתאהב מחדש בנבחרת שהציבה רף חדש לאיכות, תיאום ורמת אימון בכל הקשור לכדורגל הנבחרות, שנתפס לעתים כיותר “מקרי” ומבוסס על יכולות אישיות. היא בנתה קבוצה. נכון, התחושה היא שזה חייב להיות הפעם, עם זכייה שנייה בסך הכל ביורו וראשונה מאז 1968. ולמרות זאת, גם אם זה לא יקרה הפעם, רוברטו מנצ’יני, שחתום לעוד שלוש שנים נוספות, כבר מכין את מפלצת הכדורגל שבנה לגבהים חדשים ומי יודע, אולי זה ייגמר בגביע המוזהב והחשוב מכל בעוד שנה וחצי בקטאר.
במטוס ובמחנה, ספינאצולה מתקבל כגיבורבמטוס ובמחנה, ספינאצולה מתקבל כגיבור