רוח חדשה נושבת בשמי טורינו. אחרי פתיחת עונה מזעזעת וכנגד כל הסיכויים והמבקרים, מסימיליאנו אלגרי הצליח במשימה לגביה רבים היו סקפטיים – הוא הצליח לייצב את יובנטוס ולהפוך את הגברת הזקנה שוב לרלוונטית במאבקי הצמרת בסרייה א’. הערב (ראשון, 21:45), אחרי שהוביל את הגברת הזקנה לחמישה ניצחונות רצופים בכל המסגרות, הוא עומד בפני המבחן הגדול ביותר – הדרבי ד’איטליה הגדול מול האלופה, אינטר, כשניצחון ישווה את מספר הנקודות של הביאנקונרי לזה של הנראזורי ויחזיר אותם בענק למאבק.
באיטליה מרבים לנתח את השינוי שמוביל אלגרי בשבועות האחרונים ביובנטוס. לא מעט מדברים על התייצבות חוליית ההגנה שנראית הרבה יותר טוב עוד מאז הניצחון הגדול על צ’לסי באלופות, רבים מנתחים את התרומה האדירה של מנואל לוקאטלי ששדרג פלאים את חוליית הקישור, אחרים מזכירים את “הפריחה המחודשת” של שחקנים כמו פדריקו ברנרדסקי ומויסה קין, אבל עושה רושם שבין כולם עובר קו מקשר אחד – אלגרי החזיר את הזהות האיטלקית שאבדה לקבוצה הגדולה ביותר בארץ המגף.
המיתוג שהרס את הזהות
יובנטוס מתמודדת עם מציאות חדשה, כזו שגוררת לא מעט ביקורות באיטליה. לצד הביקורת על היכולת המקצועית, לאוהדים של הביאנקונרי מפריע יותר מכל איבוד הזהות. מי שהתרגלו בעבר לקבוצה שמזוהה יותר מכל עם התדמית האיטלקית הקשוחה, עם ג’אנלואיג’י בופון בין הקורות ולפניו עמודי התווך של נבחרת איטליה, לאונרדו בונוצ’י, ג’ורג’ו קייליני ואנדראה ברצאלי, ראו בשנים האחרונות בעיקר אסופת זרים על כר הדשא באליאנץ, עם ממוצע של שני איטלקים על כר הדשא בכל זמן נתון. זה כמובן מצטרף לשינוי הסמל ושנה אחריו הגעתו של כריסטיאנו רונאלדו, כשכל אלה יצרו תחושה שהגברת הזקנה היא לא אותה גברת שהכרנו. הרבה יותר “ממותגת”.
כריסטיאנו רונאלדו ביובנטוס (רויטרס)עושה רושם שאלגרי הבין את מה שקודמיו בתפקיד, מאוריציו סארי ואנדראה פירלו, לא הבינו. בקדנציה השנייה שלו במועדון, המאמן שהוביל את יובה לחמש אליפויות רצופות ולשני גמרים בליגת האלופות יודע מה הקהל רוצה. עכשיו, כשמגבלות הקורונה באיטליה יורדות כמעט לחלוטין והגבלת הקהל עומדת כבר על 75% תפוסה באצטדיון, היושבים באליאנץ רוצים משהו להזדהות איתו. בדיוק בשביל זה, הם מקבלים על כר הדשא את השלד המרכזי של איטליה, זו שריגשה אותם רק לפני פחות מחצי שנה עם זכייה ביורו, והתוצאות בהתאם.
איטלקייה יותר מתמיד
בניצחון 0:1 על רומא קרה משהו חסר תקדים במושגים של יובנטוס הנוכחית. לא פחות משבעה שחקנים איטלקיים פתחו בהרכב של יובנטוס, הכי הרבה מאז המשחק מול אינטר במאי 2015. אגב, גם אז אלגרי עמד על הקווים. לאונרדו בונוצ’י, ג’ורג’ו קייליני, מתיאה דה שיליו, מנואל לוקאטלי, פדריקו ברנרדסקי, פדריקו קייזה ומויסה קין. שילוב של צעירים ומנוסים, כשחמישה מהם (למעט דה שיליו וקין) היוו תפקיד מרכזי בקיץ הבלתי נשכח של האזורי.
שחקני איטליה בטירוף (רויטרס)בשנים האחרונות הייתה תחושה שיובה איבדה מעט מהכוח הגדול ביותר שלה, ממה שהתגאתה בו במשך שנים – היכולת שלה למשוך אליה את האיטלקים הטובים ביותר בסרייה א’. נכון, היא עשתה זאת עם פדריקו קייזה בקיץ הקודם, אך אז הווינגר הפנטסטי היה רחוק מלהיות אותו קונצנזוס שהוא כיום. כולם ידעו שהפוטנציאל של קייזה עצום, אבל מעטים חשבו שתוך שנה, הדעה שהוא טוב יותר מאביו אנריקו, שזכה עם פארמה ובופון בגביע אופ”א, תהפוך לדעה הרווחת בקרב כל מי שעוקב אחרי הכדורגל בארץ המגף.
שחקני נבחרת איטליה חוגגים עם לאונרדו בונוצ'י (רויטרס)רכש העשור
בדיוק בגלל זה, ההחתמה של מנואל לוקאטלי בקיץ היא אולי המשמעותית ביותר של יובנטוס בשנים האחרונות. בגיל 25, הקשר שחווה פריחה מאוחרת תחת רוברטו דה זרבי בססואולו והפך אולי לטוב בסרייה א’ בתפקידו, היה משאת נפשם של ההנהלה, האוהדים והצוות המקצועי. לא צריך להיות גאון כדורגל כדי להבין את משמעות ההחתמה הזאת. מבחינה מקצועית, לוקאטלי הוא בדיוק כל מה שהיה חסר ליובנטוס בחבילה אחת – קשר שמסוגל לשחק גם את ה’6’ (הקשר האחורי), גם 50-50, עם עוצמות הגנתיות, יכולת לקדם את המשחק במסירות חכמות והצטרפות מקו שני. כל מה שלא היה קיים בקישור של יובה בשלוש השנים האחרונות.
אז כבר אמרנו שעל התרומה המקצועית אין עוררין, אבל לא פחות ממנה ישנה גם את החשיבות התדמיתית. נכון, ליובנטוס לא ממש הייתה תחרות מול המועדונים הגדולים בסרייה א’ על לוקאטלי. במילאן הוא כבר היה ולא הצליח, לאינטר לא חסרים שחקנים בתפקידו, אבל מעבר לים היו כאלה שעשו הכל על מנת לצרף את הקשר. ארסנל למשל הציעה לססואולו עשרה מיליון אירו יותר ממה ששילמה יובה על לוקאטלי בסופו של דבר (35 מיליון), אך לוקאטלי, שלא הסתיר את אהדתו ליובה מילדות, פשוט לא היה מוכן להגיע לשום יעד אחר, גם במחיר של הישארות בססואולו, מה שמיד ‘קנה’ את האוהדים. שידוך משמיים.
מנואל לוקאטלי. שידוך משמיים (רויטרס)אם ההחתמה של לוקאטלי הייתה קונצנזוס בקרב אוהדי יובנטוס, הרי שהמקרה של מויסה קין שונה לגמרי. קין פרץ בסערה בעונת 2018/19, אז, כשהוא בן 18, קיבל לראשונה את הקרדיט גם כן מאלגרי והחזיר למאמן בענק עם שישה שערי ליגה ב-13 הופעות, כל זה בעונתו הראשונה של רונאלדו בקבוצה. זה גרם לאברטון לשלם עליו 27.5 מיליון אירו, אך האפיזודה של החלוץ בפרמייר ליג הייתה כושלת בלשון המעטה. הוא כמעט ולא שיחק, כבש ארבעה שערים ב-39 הופעות כשאת רובן ככולן ערך מהספסל ודווקא אז מצא את עצמו כמושאל ביעד חדש שהחזיר אותו לחיים – פאריס סן ז’רמן. דווקא בעיר האורות, ליד כל הכוכבים, הוא רשם מספרים לא רעים בכלל עם 17 שערים ב-41 הופעות בכל המסגרות, שסללו את דרכו בחזרה ליובנטוס. ולא, לא כמחליף של כריסטיאנו רונאלדו כפי שרבים חוטאים ואומרים.
“עם רונאלדו לא שיחקנו כקבוצה”
ביובנטוס הודו שעזיבת רונאלדו ליונייטד ממש לקראת סיום חלון ההעברות תפסה את הקבוצה לא מוכנה ומודעים לעובדה שספק אם קין ואלברו מוראטה גם יחד יכולים להגיע למספרים של הפורטוגלי. אבל זה בדיוק העניין. הציטוט שעורר את מרבית העניין באיטליה בשבוע האחרון שייך לצמד המנהיגים, בונוצ’י וקייליני שאמרו: “עם רונאלדו, לא שיחקנו כקבוצה. כולם עבדו בשבילו. מוטב שהיה עוזב בשלב מוקדם יותר כדי שהיינו נערכים לעונה”. האמירה הזאת, כשהיא נשמעת מצידם של שני סמליה הגדולים ביותר של יובה הנוכחית ומהבודדים שנותרו מעידן הזהב שכלל תשע אליפויות, נשמעת כמו הדבר הכי נכון ואמיתי בעולם.
ביובנטוס הזאת, הנטל מתחלק שווה בין כולם. קייזה, קין, מוראטה, ברנרדסקי, קולוסבסקי ודיבאלה שעדיין פצוע הם לא שחקנים של מספרים דו ספרתיים גבוהים, אך הם שחקנים שמשחקים קודם כל למען הקבוצה, כאלה שלא מקדשים קודם כל את הסטטיסטיקה האישית. זה בא לידי ביטוי ברצף הנוכחי של יובה, שמתאפיין בעיקר בניצחונות דחוקים בהפרש של לא יותר משער אחד, כאלה שמגיעים אחרי מאמץ קבוצתי, טקטי, הגנתי ובחלק הקדמי מתבססים על תכליתיות וניצול מקסימלי של מצבים. קין עשה זאת בצורה מושלמת מול רומא, במשחק בו גם פדריקו ברנרדסקי, שהולך ונראה טוב יותר תחת אלגרי שמאמין בו, היה קרוב לכבוש את שער העונה במספרת ובכלל, היה מהבולטים על כר הדשא.
פדריקו ברנרדסקי. אפילו הוא נראה טוב (רויטרס)אין עוד מלבדם
אם מדברים על הזהות האיטלקית, אי אפשר שלא להתעכב על שתי דמויות המפתח ביובנטוס הנוכחית. כן, ניחשתם נכון, מדובר בקייליני ובונוצ’י. ככל שחולף הזמן, עושה רושם שאלגרי מבין שהוא לא יכול לוותר על שני עמודי התווך של הכדורגל האיטלקי בעשור האחרון ופשוט חייב אותם, בעיקר במשחקים הגדולים, שם לניסיון שלהם אין תחליף. קחו לדוגמה את הניצחון על רומא, בו הצמד הוותיק רשם את אחת מהופעותיו הטובות יחדיו בשנים האחרונות (והתחרות קשה), עם 10 חילוצי כדור ביחד (6 קייליני ו-4 בונוצ’י), כשפעם אחת בלבד הצליחו לגבור עליהם במאבק אווירי (5/6). ובכלל, עושה רושם שהשילוב של השניים משפיע על הקבוצה כולה, אפילו על משחק ההתקפה, כששניהם לא חוששים לצאת קדימה עם הכדור ולשבור קווי קישור. אצל בונוצ’י זה בא לידי ביטוי גם בקידום המשחק, כשלעתים הוא משחק כקשר אחורי של ממש ושותף מלא בהנעת הכדור עם 90 אחוזי הצלחה במסירות מדויקות (70/78) ו-12/19 כדורים ארוכים מדויקים, כל זאת כשהוא יודע שמאחוריו קיים חיפוי של חברו הטוב.
קייליני ובונוצ'י (רויטרס)ה-2:3 על סמפדוריה לפני שני מחזורים היה משחק הליגה ה-21 ברציפות בו יובנטוס סופגת שער. בלתי נתפס במושגים של מועדון שמזוהה לאורך ההיסטוריה כולה כסמל להגנה קשוחה ויציבה. אבל זה בדיוק מה שאלגרי החזיר. הוא ידע שכחלק מהחזרת הזהות היובנטינית, הוא צריך לחזור לאבני היסוד עליהן בנה את האימפריה ששלטה ביד רמה בכדורגל האיטלקי בכל העשור האחרון. ה-0:1 הדרמטי על זניט באלופות היה חשוב כדי להבטיח את המקום בשלב הבא ולעשות צעד לעבר המקום הראשון, אך לא פחות מכך כי היה המשחק הרביעי ברציפות בכל המסגרות בו יובנטוס שומרת על רשת נקייה.
לא בטוח שכל אלה יספיקו ליובנטוס כדי לשוב למאבק האליפות. היריבות הגדולות, מילאן ונאפולי פתחו את העונה בצורה נהדרת ונראות כמו קבוצות שאולי סוף סוף השנה מסוגלות ללכת עד הסוף, אך אין ספק שהתעוררות של הגברת הזקנה טורפת את הקלפים מחדש. נגד צ’לסי, אלופת אירופה, היא כבר הוכיחה שהיא יכולה לנצח כל קבוצה. הופעה נוספת כזאת, הפעם בדרבי ד’איטליה בג’וזפה מיאצה מול היריבה השנואה עליה מכולן, ובארץ המגף כבר לא יוכלו להישאר אדישים לחזרתה של הגברת. אוהדי יובה נתלים בעונת 2015/16, גם אז יובה פתחה בצורה מזעזעת את העונה, אך הצליחה בסופו של דבר לזכות בסקודטו בזכות קאמבק אדיר. אם זה יקרה גם הפעם, לאור כל מה שעבר על המועדון הזה בקיץ, זה יהיה סיפור גדול אפילו יותר, כזה שהתחיל להיכתב בדרבי ד’איטליה בג’וזפה מיאצה.