היה זה המופע של מסימיליאנו אלגרי. דווקא כאשר זכה בתואר בכורה בקדנציה השנייה שלו ביובנטוס, כל הזעם והתסכול שלו התפרצו החוצה. הוא ידע כי אלה הרגעים האחרונים שלו בתפקיד ובמקום להיפרד עם חיוך כשהוא מניף את הגביע האיטלקי, בחר המאמן להגיד לכולם מה הוא חושב עליהם, כי כבר אי אפשר היה לשמור את הכל בפנים.
זה התחיל עם צוות השיפוט. ממש בזמן הפציעות בגמר מול אטאלנטה באולימפיקו, כאשר ניצחון 0:1 כבר היה במרחק נגיעה, תמה סבלנותו של אלגרי בעקבות פסיקה שגרתית והחלה ההשתוללות. הוא הוריד וזרק את הז'אקט ואת העניבה, צרח על כל הסביבה, ספג כרטיס אדום ובדרכו החוצה כמעט אכל את השופט הרביעי.
אלא שזה היה רק קדימון. אחרי שריקת הסיום, הרחיק אלגרי מהשחקנים החוגגים את המנהל הספורטיבי כריסטיאנו ג'ונטולי, ונתן לכולם להבין עד כמה הוא לא סובל את ההנהלה. ואז קיבלו את המנה שלהם גם העיתונאים שמסקרים את הקבוצה לפי התכתיבים של ההנהלה. עורך טוטוספורט גידו וצ'אגו טוען כי אלגרי צעק עליו: "תכתוב את האמת בעיתון שלך, ולא את מה שהמועדון אומר לך. אני יודע איפה למצוא אותך. אבוא ואתלוש לך את שתי האוזניים. אכה אותך בפרצוף. תכתוב את האמת".
לא כך ציפה אלגרי לראות את הקדנציה השנייה שלו מסתיימת, שנה לפני תום חוזהו המתוכנן בקיץ 2025. הרי הקדנציה הראשונה הייתה מזהירה מבחינתו. הוא הסיר את הספקות הגדולים לגבי התאמתו ליובנטוס כשהגיע ב-2014 כיורשו של אנטוניו קונטה המתפטר, והפך לדמות מזוהה ביותר עם הגברת הזקנה. לא רק 5 אליפויות רצופות היו לו, אלא גם שתי העפלות לגמר ליגת האלופות – וזה לא דבר של מה בכך. קונטה נכשל באירופה, אלגרי הצליח הרבה יותר ממנו. לא כל האוהדים אהבו את הסגנון שלו, אך הוא הקפיד להדגיש שהתוצאות מדברות בעד עצמן וזה הדבר החשוב ביותר. החיבור שלו למועדון היה כה חזק, שהוא לא נעלב כאשר הוחלט לרענן את השורות ולהדיחו ב-2019. הוא חיכה שיקראו לו בחזרה.
וזה באמת קרה. אחרי שהבינה הגברת הזקנה שההרפתקאות עם מאוריציו סארי ואנדראה פירלו הובילו אותה בכיוון הלא רצוי, שובו של אלגרי נתפס כחזרה לפסים הנכונים. משעמם, אבל יעיל ומוכר מאוד. וגם אלגרי העדיף ג'וב מוכר. קישרו אותו למועדוני צמרת בפרמייר ליג ופלורנטינו פרס רצה להביא אותו לריאל מדריד כאשר זינדין זידאן עזב, אלא שאלגרי סירב ובחר שוב ביובנטוס. "אני רוצה להודות לנשיא ריאל על ההזדמנות שהוא העניק לי, אבל אני אוהב את יובנטוס ומאמין בקבוצה הזו. יהיה מרגש לעובד עם השחקנים האלה ואנחנו חייבים לנצח", הוא אמר במסיבת העיתונאים הראשונה ביולי 2021.
מעניין לחשוב עכשיו מה היה קורה בסנטיאגו ברנבאו לו אלגרי היה מגיע לשם ולא קרלו אנצ'לוטי. אוהדי ריאל בטוח לא מצטערים על מה שקרה במציאות, אבל האם מקס עצמו מתחרט? הוא בוודאי לא יכול היה לחזות את כל הסוגיות איתן התמודד ביובה ב-3 השנים האחרונות. זה התחיל עם העזיבה של כריסטיאנו רונאלדו כבר באותו קיץ, ונמשך עם אינספור שערוריות ובעיות ניהוליות.
אנדראה אניילי, איתו אלגרי מיודד מאוד, נאלץ לעזוב בשלהי 2022 במסגרת הפרשה שהותירה את יובה בסופו של דבר מחוץ לליגת האלופות וכדורגל אירופי בכלל בעונה נוכחית. הסגלים לא נבנו בצורה מחושבת ובין היתר לא הוחתמו מחליפים לג'ורג'ו קייליני ולאונרדו בונוצ'י. בתחילת העונה הנוכחית נוספו לצרות גם ההשעיות של פול פוגבה בשל שימוש בחומרים אסורים ושל ניקולו פאג'יולי בשל הימורים. וזה רק על קצה המזלג. אפשר לכתוב ספר על ההתרסקות של יובה בשנים האחרונות.
המאמן ציפה כי יוכל להחזיר את המועדון לפסגה, אולם גילה שזה קשה הרבה יותר במציאות החדשה. במקביל עלו יחסיו עם ההנהלה החדשה – ובמיוחד עם ג'ונטולי – על שרטון. לכן מגיע לו קרדיט מיוחד על התוצאות שהשיג בחודשים הראשונים של העונה הנוכחית עם סגל לא מזהיר בלשון המעטה. המטרה המוצהרת הייתה להעפיל מחדש לליגת האלופות, אך אחרי רצף של ניצחונות דחוקים עם אופי יוצא מהכלל נדמה היה שניתן לשדרג אותה.
באמצע ינואר דורגה הגברת הזקנה בפסגה, עם 16 ניצחונות והפסד בודד ב-21 משחקים. היא גברה על מילאן בסן סירו, כמעט ניצחה את אינטר בדרבי של איטליה וידעה להשיג את הנקודות בשיניים. הדוגמה הכי טובה הייתה במפגש מול מונצה, בו ספגה יובנטוס שער שוויון בדקה ה-92 ובכל זאת ניצחה בדקה ה-94. זה היה כדורגל קלאסי של אלגרי, גם אם הביקורות הקשות על הגישה לא נעלמו לשום מקום.
אלא שאז הכל התפוצץ. ההרחקה המוקדמת של ארקדיוש מיליק במשחק מול אמפולי הובילה ל-1:1 מתסכל לקראת הקרב הגדול השני מול אינטר, בו ניצחו הנראזורי 0:1. משם, דהרה הקבוצה של סימונה אינזאגי ללא הפרעה לסקודטו, בעוד יובה איבדה את המומנטום עד כדי כך שאפילו כרטיס לצ'מפיונס ליג הוטל בספק. בינואר נדמה היה כי המקום השני לפחות מובטח לה, אבל זה נכון רק בתנאי שיש צבירת נקודות בקצב סביר יחסית. יובנטוס ניצחה פעמיים בלבד ב-15 המחזורים האחרונים, ובקושי חילצה נקודה בבית מול נועלת הטבלה האיומה סלרניטנה ביום ראשון. לו הייתה משחקת כך במשך כל העונה, היא הייתה נקלעת למאבקי הישרדות – והמלאי שנצבר בסיבוב הראשון הספיק רק למקום הרביעי.
לאורך כל התקופה העגומה הזו, לא הפסיקו לדלוף לתקשורת הידיעות על משבר בין אלגרי לשחקניו. דיווחים על קרע לכאורה עם פדריקו קייזה ודושאן ולאחוביץ' הם שגרמו, ככל הנראה, למאמן לרצות לתלוש את האוזניים לאנשי טוטוספורט. בפועל, אחרי הניצחון על אטאלנטה הניפו אותו חניכיו באוויר וניכר כי החיבור ביניהם מצוין. הם לא היו מתנגדים להמשיך לעבוד איתו והתוכנית שלו מול החבורה מברגמו עבדה היטב. ולאחוביץ' כבש בפתיחה, הוסיף שער שנפסל בגלל נבדל של מילימטרים גם במחצית השנייה, ובאופן כללי סיפק הצגה נהדרת כדי לזכות בתואר הראשון בחייו. אלגרי דווקא עזר לו למצות חלק ניכר מהפוטנציאל והזכייה בגביע הייתה מוצדקת בהחלט בערב נתון.
מובן שהקהל הניטרלי היה ברובו בעד אטאלנטה. ג'אן פיירו גאספריני הוא מאמן נערץ שנחשב למודרני בגיל 66, אך עדיין אין לו תואר בקריירה. לעומתו, אלגרי נתפס כמיושן מאוד ויש לו כבר 14 תארים, כולל 12 עם יובה. הייתה אירוניה לא מבוטלת בכך שאטאלנטה הוגדרה כפייבוריטית במפגש הזה – היא הרי נמצאת בכושר מצוין, עלתה לגמר הליגה האירופית וגם הגיעה אחרי רצף 4 ניצחונות בליגה, כולל 1:2 על רומא בקרב הישיר על ההעפלה לצ'מפיונס ליג. אז הכל היה לטובתו של גאספריני לכאורה, אך על הדשא הוא הובס שוק על ירך, גם אם המתח נשמר עד לשריקה לסיום ואדמולה לוקמן כמעט השווה כאשר פגע בעמוד בזמן פציעות. בשורה התחתונה, זה היה עוד 0:1 קטן לאוסף של אלגרי, וכך הוא יחתום את 8 השנים שבילה במצטבר על ספסל יובנטוס.
אתמול אף נפוצו הדיווחים כי היה זה משחקו האחרון בהחלט. גורמים רבים בהנהלה לא אהבו את התנהלותו בגמר הגביע והנטייה הייתה לפטר אותו עוד לפני שני המשחקים האחרונים בליגה להם אין חשיבות גדולה. עדיין לא ברור אם כך אכן יהיה ובראייה ההיסטורית זה גם לא ממש משנה. בשורה התחתונה, אלגרי עמד במשימה להחזיר את יובה לליגת האלופות. הוא עוזב עם תואר ביד וטוען כי ישאיר למחליפו בסיס איתן שניתן לעבוד איתו. בהנהלה רוצים לראות כי המחליף המדובר יהיה טיאגו מוטה, שעשה עבודה מזהירה בבולוניה ומדורג כיום לפני יובה בטבלה. אלגרי מצידו גרם לכל המדינה לדבר רק עליו בתום הגמר וילך הביתה בראש מורם. פלורנטינו פרס כבר לעולם לא יציע לו להגיע למדריד, אך עמוק בליבו הוא ישמור תקווה כי הגברת הזקנה תתקשר אליו שוב, כאשר יימאס לה מאלטרנטיבות נוצצות שייכשלו.