זה לא יהיה שיא עולמי – כי הרי ג'יג'י בופון חזר לפני שנה לפארמה 20 שנה אחרי שעזב אותה, ו-30 שנה אחרי שהצטרף לאקדמיה שלה. ובכל זאת, החתימה המסתמנת של פפה ריינה ב-ויאריאל לא רחוקה מכך, והיא מרגשת במיוחד. חלפו כבר 17 שנה מאז נפרד השוער מהצוללת הצהובה בדרכו לאנפילד, ו-20 שנה בדיוק מאז הצטרף בפעם הקודמת לשורותיה. כעת, פחות מחודשיים לפני יום הולדתו ה-40, הוא חוזר אחורה במכונת הזמן ומגיע למועדון שהעניק לו את הבמה הגדולה וסלל את דרכו לתהילה.
כן, הפעם הקודמת הייתה ממש מזמן. ריינה זוכר היטב את קיץ 2002, אז עוד היה לו שיער, כפי שהוא העיד בציניות באחד הראיונות. הייתה זו תקופה נפלאה עבור הנער בן ה-19 שהכיר באותם ימים את אשתו לעתיד, והאהבה פרחה. ביחד, הם צפו במשחקי המונדיאל במהלך החופשה בבית הוריו בקורדובה, וריינה חלם כיצד ייסע בעצמו לטורנירים הגדולים הבאים עם נבחרת ספרד. על מנת להגשים את השאיפה הזו, הוא ידע כי עליו לעזוב את ברצלונה, שם נחסמה התקדמותו ממגוון סיבות.
פעם, נחשב פפה לכשרון מבטיח מאוד בלה מאסיה. אמנם הוא נולד במדריד, זמן קצר אחרי שאביו תלה את הכפפות במדי אתלטיקו, איתה לקח אליפות ב-1977 והגיע לגמר גביע האלופות ב-1974, אבל מיגל ריינה בילה חלק נכבד מהקריירה בברצלונה, והוא היה מאושר כאשר בנו בחר ללכת בדרכו, וגם התקבל לאחת האקדמיות הטובות בעולם. הגנים עשו את שלהם, והנסיקה של הנער הייתה מהירה. הוא צעיר בחצי שנה מ-ויקטור ואלדס שנולד כמוהו ב-1982, אבל שיחק תמיד דווקא בשנתון מעליו, וגם קודם לקבוצת המילואים ולסגל הראשון הרבה לפני השוער שהפך לימים לבאנקר של הבלאוגרנה.
ריינה פרץ לתודעה בגיל 18, בעונת 2000/01, הדיח מההרכב את רישאר דוטרואל, ובלט במיוחד בדרכה של ליברפול לחצי גמר גביע אופ"א, שם ספג רק שער אחד במפגש הכפול מול ליברפול – וגם הוא בפנדל. לרוע מזלו, בארסה לא מצאה את הרשת אפילו פעם אחת, האדומים המשיכו כדי לנצח את אלאבס 4:5 בגמר הבלתי נשכח, מאמן ברצלונה לורנס סרה פרר פוטר, ומעמדו של השוער עצמו התערער. המועדון החתים את רוברטו בונאנו הארגנטיני, ריינה ישב בעיקר על הספסל, והבין בצורה הברורה ביותר שעליו לעזוב כאשר לואיס ואן חאל חזר לקדנציה שניה במועדון לקראת אותו קיץ מופלא ב-2002.
המנטור ההולנדי הבהיר מיד לריינה שהוא ממש לא יהיה בראש סדר העדיפויות – אפילו לא קרוב. הוא השאיר את בונאנו, החתים את רוברט אנקה הגרמני שהוגדר כ"אלמוני" בתקשורת הקטלונית, ובחר לקדם מקבוצת המילואים את ואלדס שכבר היה בן 20. פפה נותר, אם כך, במקום הרביעי בדירוג השוערים, וסיכוייו לשחק היו קלושים. במקום להתאכזב ולכעוס, הוא פשוט עזב בשקט לטובת הקבוצה שהאמינה בו והעניקה לו הזדמנות אמיתית להוכיח את עצמו. ויאריאל, שהחלה אז את העונה השלישית שלה בליגה הבכירה ונתפסה כמועדון קטן, ענתה על ההגדרה באופן מושלם. לימים, כאשר דיבר על התקופה ההיא, אמר האב מיגל: "לפפה אין רגשות שליליים כלפי בארסה. נהפוך הוא – הוא אסיר תודה על כך שלא עשו לו בעיות בדרך החוצה".
מי יודע, אולי אם הולנד הייתה מעפילה למונדיאל ההוא ב-2002, הכול היה שונה. אולי ואן חאל, שנכשל במוקדמות ועזב בבושת פנים, לא היה חוזר לקאמפ נואו, וריינה היה ממשיך לקבל אשראי אצל הבלאוגרנה. אבל העזיבה הזו, שבועות לפני יום הולדתו ה-20, בהחלט תרמה לו מאוד, והייתה מכוננת עבור התפתחותו. התמזל מזלו להיות במקום הנכון בזמן הנכון כאשר הצוללת הצהובה הפכה לקבוצת צמרת מכובדת – והוא אף תרם את חלקו לכך. ויאריאל דורגה במקום ה-15 ב-2003, התקדמה למקום התשיעי ב-2004, וטיפסה באופן סנסציוני למקום השלישי ב-2005 עם דייגו פורלאן בחוד, חואן רומן ריקלמה כפליימייקר, ומנואל פלגריני הצ'יליאני על הקווים.
עבור ריינה, היווה המאמן החדש מתנה אמיתית. ההגנה שנבנתה התאימה לו כמו כפפה ליד, והצוללת הצהובה ספגה רק 37 שערים ב-38 משחקים, מתוכם 10 בלבד באיצטדיון קראמיקה הביתי. לצורך העניין, ברצלונה הובסה שם 3:0, כאשר ויקטור ואלדס נאלץ להוציא שלושה כדורים מהרשת. משחק הרגל המשובח והיכולת להשתתף בבניית ההתקפות תפסו אף הם תשומת לב, ואוהדים נייטרלים מאוד שמחו לראות את ויאריאל מעפילה לליגת האלופות לראשונה בתולדותיה. על הדרך, הוא גם זומן לראשונה לנבחרת.
המעריצים רצו מאוד כי הוא ימשיך לשנים ארוכות, אבל לרפא בניטס היו תוכניות אחרות. הוא הגדיר את ריינה כשוער הספרדי הטוב ביותר, והחליט להביא אותו לליברפול בקיץ 2005, למרות ההופעות ההרואיות של ייז'י דודק בדרך לזכייה בליגת האלופות, כולל מופע מזהיר בדו קרב הפנדלים המפורסם מול מילאן בגמר. הפולני אף עצר באותו ערב קסום באיסטנבול בעיטה של אנדריי שבצ'נקו מטווח אפס בהארכה, וביציעי אנפילד סברו רבים כי הייתה זו החלטה לא הוגנת להדיח אותו מההרכב.
ריינה התקבל, אם כך, בחשדנות, אבל הוא השתוקק ללכת לקראת האתגר החדש. "לא הייתי עוזב את ויאריאל אלמלא קיבלתי הצעה ממועדון כה גדול. אני חייב לנצל את ההזדמנות הזו", הוא הסביר את הבחירה לנטוש את הצוללת הצהובה בדיוק לפני ההופעה ההיסטורית בצ'מפניונס – אשר הסתיימה בהעפלה מזהירה לחצי הגמר, שם החמיץ ריקלמה פנדל גורלי בגומלין הביתי נגד ארסנל.
השוער הצטער שלא היה שותף למסע הזה, אבל ממש לא התחרט על המעבר שהביא לו תהילה גדולה עוד יותר. הוא גרם לספקנים בממלכה לאוכל את הכובע מהר מאוד, זכה בגביע האנגלי בעונתו הראשונה באנגליה, והעפיל ב-2007 לגמר ליגת האלופות, שם ספג צמד מרגליו של פיליפו אינזאגי כאשר מילאן השיגה 1:2 ורשמה את הנקמה המושלמת. ליברפול מיעט מאוד לספוג בפרמייר ליג בעונתיו הראשונות, והקביעה של בניטס הרגישה מוצדקת בעיני רבים. איקר קסיאס אמנם המשיך, כמובן, להיות השוער הראשון של ספרד, אבל ריינה היה חלק אינטגרלי מהנבחרת, בין היתר בזכות אופיו המיוחד שהיה חיוני לשמירה על מצב הרוח בחדר ההלבשה. הוא הוכתר פעמיים לאלוף אירופה, קיבל את מדליית הזהב במונדיאל ב-2010, והגשים את השאיפות הגדולות ביותר.
את ליברפול הוא עזב לטובת נאפולי ב-2013 כגיבור על, למרות שחלה ירידה מסוימת בכושרו לקראת סיום הקדנציה הארוכה באנפילד. מי היה מאמין אז שימשיך לשחק עד גיל 40, ואף מעבר לכך? אולי הבחירה יוצאת הדופן לקחת שני "פסקי זמן" ולהיות שוער משנה – תחילה כגיבוי למנואל נוייר בבאיירן מינכן ב-2014/15, ואז כמחליף של ג'אנלואיג'י דונארומה במילאן במשך שנה וחצי בין 2018 ל-2020 הועילה כדי לשמור על אריכות ימים.
כך או כך, ריינה חווה קריירה עשירה מאוד גם כך, היה אהוב בנאפולי, קפץ להשאלה קצרה באסטון וילה, ושיחק היטב גם בלאציו בשנתיים האחרונות. ועכשיו, אחרי 17 שנה מחוץ למולדתו, הוא ביטל את החוזה עם הרומאים שנה לפני שהייתה אמורה להסתיים, וחוזר לליגה הספרדית בדלת הראשית כדי לסגור מעגל ולשמח את אוהדי ויאריאל שהתגעגעו אליו מאוד.
ויקטור ואלדס פרש מזמן, כי הפציעה הקשה בברכו שספג ב-2014 התבררה כגורלית – וניתן לומר כי ריינה נהנה מיתרון במאבק הסמוי שניהל מולו במשך שנים. יש לו יותר הופעות בנבחרת, והוא גם ממשיך להיות רלוונטי לאורך תקופה ארוכה הרבה יותר. הוא לא מגיע לצוללת הצהובה כדי לשבת על הספסל, אלא במטרה לתת פייט לחרונימו רולי על האפודה הראשונה. זה עשוי להיות אחד הסיפורים המרגשים בספרד בעונה הקרובה – וגם אוהדי ברצלונה יעקבו בעניין רב אחרי מעלליו.