מה עושה אדם שנותרו לו חודשים ספורים לחיות? סוון גוראן אריקסון הלך על תסריט מרהיב ומרגש. כאשר פרסם המאמן השבדי בינואר האחרון כי הוא סובל מסרטן הלבלב שלא ניתן לרפא, הוא אירגן לעצמו מסע לאחור בזמן וביקר באצטדיונים בהם חווה את הרגעים הגדולים בחייו.
על הדרך, הוא הגשים חלום שלא התממש במהלך הקריירה. כאוהד ליברפול, סיפר אריקסון שתמיד רצה לאמן אותה, אז הנהלת האדומים הזמינה אותו לאנפילד, למשחק הוותיקים שנקבע לכבודו נגד אייאקס בחודש מרץ. יורגן קלופ קיבל אותו בחיבוק גדול, סטיבן ג'רארד היה על המגרש, איאן ראש וג'ון בארנס שובצו כעוזריו. היציעים היו מלאים, ואריקסון היה מאושר. כך נפתח המסע המופלא בו זכה לתשואות מאוהדים שכה אוהבים אותו.
הוא בא לאיצטדיון האור של בנפיקה, בה בילה שתי קדנציות, זכה ב-3 אליפויות והעפיל לגמר גביע האלופות מול מילאן ב-1990. הוא בא לאצטדיונה של סמפדוריה, שם זכה בגביע האיטלקי ב-1994 עם הרכב מפואר שכלל את רוד חוליט, רוברטו מנצ'יני, אטיליו לומבארדו, דייויד פלאט, ג'אנלוקה פאליוקה, ולדימיר יוגוביץ' ופייטרו ויירקובוד.
הוא בא גם לדרבי באולימפיקו, שם אימן הן את רומא והן את לאציו, והיה אורח הכבוד של הנשרים בתכלת אותם הצעיד לשלל תארים, כולל האליפות ההיסטורית בשנת 2000 – השנייה והאחרונה בתולדות המועדון. היה לו סגל מופלא עם אלסנדרו נסטה, פאבל נדבד, סינישה מיכאילוביץ', חואן סבסטיאן ורון, מרסלו סאלאס, דייגו סימאונה, דיאן סטנקוביץ', אלן בוקשיץ', וגם מנצ'יני ששמח לשתף איתו שוב פעולה. זו היתה קבוצת חלומות, אבל רק מאמן נבון וחכם ידע להשתלט על כמויות האגו העצומות בחדר ההלבשה. אריקסון ניצח על התזמורת הזו.
בכל מקום קיבלו אותו שחקני עבר, וביציעים הזילו דמעות, אך סביר כי היום הסנטימנטלי מכולם היה במגרשה של גטבורג. כי שם, בתחילת דרכו, חולל אריקסון נס עליו איש לא העז אפילו לחלום. זו הייתה אחת הסנסציות הגדולות אי פעם, כי הוא הצעיד ב-1982 את המועדון השבדי לזכייה בגביע אופ"א, ועוד על חשבון קבוצה אדירה.
זו לא הגזמה – המבורג הייתה אז בטופ העולמי. עם אולי שטיין בשער, מנפרד קאלץ בהגנה, פליקס מאגאט בקישור והורסט הרובש בהתקפה, היא רמסה את הכל בדרכה. היא זכתה באליפות בבונדסליגה ב-1982 עם 95 שערי זכות ב-34 משחקים, וכולם היו משוכנעים שלגטבורג אין סיכוי קלוש נגדה – מה גם שהגמר בגביע אופ"א היה באותם ימים כפול, והגומלין שוחק בגרמניה. אלא שאריקסון היה משוכנע אחרת. גטבורג ניצחה 0:1 בבית, ואז פירקה את הפייבוריטית 0:3 בחוץ לעיני הקהל ההמום באצטדיון המלא. היא לא "גנבה" ניצחון, אלא השיגה אותו במשחק ראוותני באמת. בחלוף שנה, אגב, ניצחה המבורג את יובנטוס בגמר גביע האלופות – וזה רק מדגיש את עוצמת ההישג של גטבורג.
אריקסון היה אז רק בן 34, ואת הג'וב בגטבורג קיבל שלוש שנים קודם לכן כאשר מעטים אפילו במדינתו הכירו אותו. כי הוא גדל אי שם בעיירה הקטנה סונה, לא הרחק מהגבול הנורבגי – פריפריה של ממש במונחים המקומיים. באזורים כאלה תמיד חיו בצניעות ולא שאפו להרבה. אביו של סוון גוראן, למשל, היה כרטיסן באוטובוס. הנער עצמו עבד מגיל צעיר בקונדיטוריה, אבל סיפר לכולם שהוא הולך להיות מפורסם. הבוס שלו בעבודה היה מאמן בקבוצת חובבים קטנטנה, והם דיברו המון על כדורגל, תוך שהם מציירים מערכים טקטיים עם עוגיות על מגשי אפיה. שם הכל החל. על המגרש היה אריקסון סתם מגן בליגות הנמוכות, אבל כמאמן התברר כעילוי יוצא דופן.
השבדי עצמו טען שלא היה גאון ולא המציא גישות חדשניות. הוא פשוט הצטיין ביחסי אנוש, ידע לזהות את התכונות החזקות של שחקניו וסייע להם למצות את הפוטנציאל. על הדרך, הוא גם דאג לאווירה חיובית במועדון כולו והקפיד לשדר אופטימיות. כך הוא עשה בקלות יחסית את המעבר המאתגר משבדיה למועדוני הפאר הגדולים, והותיר חותם חיובי כמעט בכל מקום בו דרך במילניום הקודם. היה בו שילוב נהדר של צניעות עם שאפתנות, וכולם ראו בו ג'נטלמן יוצא דופן.
אברהם גרנט, שהיה מיודד עם אריקסון במשך שנים ארוכות, מספר: "סוון גוראן היה אחד החברים הטובים שלי בכדורגל. באתי לראות את האימונים שלו כאשר הוא זכה בדאבל עם לאציו, ונשארנו בקשר מאז. הוא איש מקסים ונעים הליכות, אחד המדהימים ביותר בתחום. אי אפשר היה לא לאהוב אותו."
ההילה סביבו הייתה כה גדולה שההתאחדות האנגלית החליטה כי הוא ראוי להיות המאמן הזר הראשון בתולדות הנבחרת. לא כולם בממלכה קיבלו את הבחירה בעין יפה, אך פתיחת הקדנציה שלו הייתה נהדרת אחרי השנים הבעייתיות של גלן הודל וקווין קיגן. אריקסון חתום על אחד הניצחונות המכוננים ביותר בתולדות אנגליה – 1:5 על גרמניה במינכן עם שלושער של מייקל אואן במוקדמות מונדיאל 2002. בטורניר עצמו הודחה אנגליה ברבע הגמר בידי ברזיל, אשר דייויד סימן ספג את השער המפורסם מהקשת של רונאלדיניו, וכך פוספס הצ'אנס לזכות בתואר.
בדיעבד, התברר לאריקסון כי בואו לאנגליה פגע אנושות בקריירה שלו – לא בגלל התוצאות על המגרש אלא באשמת התקשורת הצהובה. עיתונאים חיפשו רכילות בכל מקום, התקשרו לגרושתו בתקווה לשמוע לכלוכים, פרצו לטלפונים שלו, האזינו לשיחותיו, ושלחו צלמי פפראצי לכל מקום בו היה. השבדי, שלא היה רגיל לחשיפת חייו הפרטיים, לא היה זהיר מספיק וסיפק לצהובונים חומר "משובח" עם מעלליו, כולל בגידות ורומן עם בכירה בהתאחדות. הוא היה קצת תמים, לא ידע לשנות את התנהלותו בהתאם לסיטואציה אליה נקלע, ולבסוף נפל קורבן לעוקץ אכזרי.
היה זה בינואר 2006, כאשר אנגליה התכוננה למונדיאל בגרמניה – הטורניר הגדול השלישי בהדרכתו, אשר גם בו הודחה ברבע הגמר. "עיתונאי" של צהובון ניוז אוף דה וורלד התחזה לשייח' מהמפרץ הפרסי, הזמין את אריקסון ליאכטה מפוארת והציע לו משרה באסטון וילה אותה התכוון לכאורה לרכוש. השבדי קיבל 4 מיליון ליש"ט בשנה כמאמן אנגליה, אך התפתה לשכר גבוה יותר והסכים להתפטר מתפקידו אם התוכנית של השייח' תצא לפועל. השיחה הוקלטה, הפכה לכותרת הראשית בצהובון השפל ביותר שידעה בריטניה, וזה כבר היה יותר מדי מבחינת ההתאחדות. היא הודיעה כי השבדי יעזוב את הנבחרת בתום גביע העולם בכל מקרה, ללא קשר לתוצאות.
מאז, הגישה הכללית כלפיו השתנתה. היו שראו בו אדם תעב בצע, והוא כבר לא נחשב לאחד המאמנים הבכירים בעולם. בפועל, אריקסון דווקא ממש לא היה אובססיבי לגבי כסף. נהפוך הוא – השבדי מעולם לא ידע מה המצב בחשבון הבנק שלו כי הוא הפקיד אותו בידי אנשים עליהם סמך. גם כאן הוא גילה תמימות, כי "המקורבים" ניהלו את ההון לא נכון, ואולי גם בזזו קצת על הדרך. בשלב מסוים, התבשר אריקסון שהוא על סף פשיטת רגל, וכך נוצר הצורך להעדיף משרות עם שכר גבוה, כמו בליגה הסינית.
העניין הוא כי גם הצרות האלה לא השפיעו על אופיו. הוא הקפיד להסתכל על הצד החיובי, ודיטמר המאן תרם בזמנו סיפור נפלא על כך. הקשר הגרמני, ששיחק בהדרכתו של אריקסון במנצ'סטר סיטי, ישב פעם לארוחת בוקר כאשר ראה את השבדי מתקרב אליו עם בקבוק שמפניה. המאמן הגיש כוס אחת להמאן, לקח את הכוס השנייה לעצמו, וחיוך רחב היה על פניו. "מה אנחנו חוגגים, בוס?", שאל הגרמני המופתע. "את החיים. אנחנו חוגגים את החיים", השיב אריקסון.
באופן מעורר התפעלות, זו גם הייתה הגישה שלו כלפי מחלתו. אריקסון ידע שלא נותר לו זמן רב, ויצא למסע פרידה בתחנות חייו, אך הקפיד לעשות זאת עם המון אופטימיות. גרנט מספר: "בכל התקופה הזו שוחחנו לא מעט, והוא דיבר כאילו הוא מתכון להמשיך לחיות". אריקסון שמר על קשר עם חברים רבים מהעבר, והתמקד גם בצפיה בכדורגל. בביתו בעיירת הולדתו סונה, אליה חזר לקראת סוף חייו, הוא לא החמיץ אף משחק ביורו 2024, ולאחר מכן המשיך וצפה גם ברוב המשחקים בטורניר הכדורגל האולימפי. כי כדורגל היה כל חייו, והוא לא רצה להספיק לצפות בו כמה שיותר. כל יום נוסף הרגיש כמו מתנה עבורו.
אתמול היום האחרון הגיע, ואריקסון הלך לעולמו בגיל 76. במסר הפרידה, ששודר בסרט המיוחד על חייו שיצא בשבוע שעבר, הוא אמר בפשטות: "אל תצטערו על דבר. תחייכו. אני מודה על החיים שלי לשחקנים, למאמנים, לאוהדים. זה היה פנטסטי. תדאגו לעצמכם ולחיים שלכם, ותחיו את החיים. ביי."