אחד הכוכבים הגדולים מהמשחקים הפראלימפיים בפאריס הוא השחיין עמי דדאון שהצליח לחזור לישראל עם ארבע מדליות, שתיים מזהב, אחת מכסף ואחת מארד שהתחברו לשלוש המדליות שזכה בהן במשחקים בטוקיו ב-2021 ובכך הפך לאחד מהספורטאים הפראלימפיים הכי מעוטרים בהיסטוריה. רגע אחרי שנחת בישראל, בין אירוע הוקרה אחד לאחר תפסנו את דדאון לשיחה שבה הוא מסכם את פאריס 2024 ומסתכל גם קדימה.
איך אתה מתמודד עכשיו עם כל ההמולה סביבך?
״כבר בשדה התעופה בפאריס וגם בארץ כל הישראלים רצו תמונה איתי ועצרו אותי, זה משהו אחר ממה שהיה בטוקיו ששם לא היה קהל ולא התקרבנו לאנשים בגלל תקופת הקורונה. הצלחתי לגעת בהמון אנשים ואני שמח על זה, אנשים מעריכים את מה שאני עושה וזה הכי חשוב, הנחת הזאת״.
אחד הרגעים הכי זכורים בפאריס, אולי הרגע הכי זכור זה שאתה שר את התקווה אחרי מדליית הזהב הראשונה. מה עבר עליך באותם הרגעים?
"האמת? פשוט רציתי שישמעו אותנו ויראו שאנחנו פה, היה לי מאוד חשוב הדגל וההמנון, הכל התחבר לי יחד עם העבודה שעשיתי בשלוש השנים האחרונות. הרמתי עיניים וזה היה מאוד מרגש כי 17 אלף איש בעולם עמדו וכיבדו את התקווה. אני בעיקר שמח כי הצלחתי להגיע לאנשים, הרגשתי אושר וסגירת מעגל, זה היה המקצה שפסלתי בו בטוקיו ורציתי כל כך לזהות בו במדליה עם כל התקופה הלאומית שעברנו פה במדינה״.
"רציתי שישמעו אותנו". עמי דדאון בשירת התקווה (רויטרס)אתה אומר תקופה לאומית, כמה השפיעה עליכם השנה האחרונה? היו לכם הרבה מחנות אימון בחו״ל שבוטלו.
“יעקב (ביננסון המאמן) עשה את כל המאמצים להתאים לנו תוכנית שנוכל להתאמן הכי טוב שיש בתנאים טובים, החלפנו מחנות אימון בחו״ל במחנות אימון בווינגייט. חיפשנו דרכים להסתדר עם הכל. נכון, היו כמה אימונים שבוטלו, אבל בסוף הכל היה לטובה ובכל אימון נתנו את הכל כדי להשתפר״.
ברמה האישית נכנסת לשנה הזאת קצת שחוק מהמים?
“היה לי לא פשוט, אבל דווקא בתקופות האלה ניסיתי להתעלות על הכאב האישי כי הבנתי שיש לי המון מה לתרום, אני מסוגל לתת לאנשים, לחיילים והרגשתי שצריך אותי בחזית הזאת של שיקום לאנשים שעכשיו הפכו לנכים לכל החיים. החלטתי שאני מתעלה על הכל וחוזר למים בשביל המולדת וגם עושה את כל מה שאני יכול על מנת לתרום מהניסיון והידע שלי כנכה״.
"הרגשתי שצריך אותי בחזית של שיקום". עמי דדאון עם אחת המדליות (לילך וויס-רוזנברג)לפני פאריס יצא לך לפגוש פצועי מלחמה ולדבר איתם?
"פגשתי כמה פצועי מלחמה, אנשים מקסימים עם תושיה וכח לחימה, הם חיזקו אותי, אחרי שהשתחררתי מהצבא פגשתי אותם, הם שאלו אותי על דברים טריוויאלים כנכה, איך נוהגים וכו’, שאלו אותי על הספורט שלי. אלו דברים שנראים לכולם טרוויאלים, אבל בשביל בן אדם שכל חייו היה לוחם, חזק ועצמאי, פתאום להיות נכה זאת טראומה, החבר׳ה האלו צריכים להתחיל לחיות מחדש״.
אי אפשר בלי לשאול אותך מה יקרה הלאה, נראה אותך בלוס אנג׳לס?
"מוקדם לדעת מה יקרה הלאה, אני די שחוק, אני רוצה לקחת הפסקה , לטוס לחו״ל, לנקות את הראש ואם הרעב יחזור אני אשמח לייצג את ישראל בלוס אנג׳לס. ואם לא? מעניין אותי ללמוד, לעזור לאנשים, להגיע לאנשים, זה מאוד חשוב לי, אולי אפילו הרצאות, אני מתכנן תואר, חשבתי על ראיית חשבון, אבל זה עוד בשלב מוקדם".
ימשיך גם ללוס אנג'לס? עמי דדאון (לילך וויס-רוזנברג)מה חשוב לך להגיד לעם ישראל?
“הייתי רוצה להגיד לעם ישראל שלעולם לא נפסיק להאמין, אנחנו עם אחד וצריכים להתעלות על המחלוקות כדי להביא תקווה בחברה האזרחית. עשינו את זה בנבחרת ישראל, אף אחד לא שאל במה אתה מאמין או איזו דעה פוליטית יש לך, אלא עובדים יחד להשיג את המטרה. אני מקווה שנוכל במדינה לעבוד יחד, אנחנו עם אחד, אנחנו צריכים למצוא את הדרך להיות יחד, האויבים שלנו לא מבדילים בינינו״.