בקראוון נסתר ומגניב, אי שם באחד מהישובים באזור קו החוף, גרה לה אלופת עולם. ככל שמתקרבים יותר אל המקום כבר מתחילים לזהות את הירקות בגינה, את הגלשנים במרפסת, את הרוח מהים ואת הנוף הישיר אל הגלים שנגלה מדלת הכניסה. הם אלה שמסגירים אותה. היא מגדלת את הירקות שלה בעצמה, ממשיכה לקנות גלשנים ולרדת לים גם אחרי שפרשה וחיה עם חתולה-שותפה בשם פפאיה.
הרבה מקומות בעולם היא יכולה להגדיר כבית, אבל עושה רושם שזה באמת מרגיש כמו הבית שלה. בתוך הקראוון נמצא גם ארון מיוחד שאותו חולקת "קוריצה", שהיא הקמע שלה, ביחד עם אוסף המדליות והגביעים בהם היא זכתה. ושם, בתוך קופסה קטנה שוכבות להן ארבע מדליות זהב, כאלה שעלו לה בכאב ובדם, ונותנות לה את הלגיטימציה לומר שהיא אלופת עולם. בהתחשב בזה שכמות אלופות העולם בארץ לא נספרת ביותר מכף יד אחת, אין ספק שמדובר בהישג מדהים.
לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל, ONE עם פרויקט תיעודי מיוחד של הספורטאים הגדולים ביותר. אלה שהיו שם ברגעים שעיצבו את הספורט הישראלי, שעשו היסטוריה ורשמו הישגים גדולים שאיחדו את המדינה כולה "בדרך ל-70". איך הם חיים כיום, איך הם רואים את הספורט הישראלי ואיך נראית המדינה מבעד לעיניהם. בווידיאו ניתן לצפות בה מספרת על הרגע הגדול שלה ב-70 שניות: הזכייה הרביעית באליפות העולם בגלישה.
קורזיץ: באליפות העולם ניצחתי גם את עצמילי קורזיץ, בת 34, היא אלופת עולם, תרתי משמע. בתוך עשר שנים היא עמדה ארבע פעמים בראש הפודיום של התחרות הקשה מכל. בפעם הראשונה היא עשתה זאת בגיל 19, אחר כך היא "סבלה" משמונה שנים רעות בלי מדליות, ואז סבלה באמת מתאונות גלישה קשות וממחלת דם קשוחה שהקשו עליה לתפקד וגרמו לרופאים שלה להטיל ספק באפשרות שתחזור להתחרות. אבל היא לא נתנה לזה להפיל אותה. היא עברה ניתוחים, עמדה על הרגליים, הקיפה את עצמה בצוות קרוב ואינטימי, החליטה ליהנות מהדרך וזכתה עוד שלוש פעמים רצופות בתואר. היום היא מרצה על זה.
לי, מדינת ישראל בת 70. מה את חושבת על זה?
"הזדקנו, אה? אני מהמושב, ההורים שלי קיבוצניקים והמשפחה כולה באה אחרי השואה, אז אני כל הזמן חושבת למה אנחנו פה, איך זה התחיל ואיפה אנחנו היום לעומת פעם. 70 שנה זה מטורף".
ארבע פעמים אלופת עולם. לי קורזיץ (רדאד ג'בארה)בכל פעם כשמגיעים לאירוע בולט שכזה, כל אחד מסתכל אחורה וחושב לעצמו איך המדינה התפתחה. את מרוצה מאיך שהמדינה נראית?
"בדיוק ראיתי השבוע תוכנית טלוויזיה ועצרו שם ישראלים כדי לשאול אותם מה הם מרגישים לדגל. אמרו כל מיני דברים ודיברו על הקונפליקט, אבל כשאני מסתכלת על דגל ישראל אני רואה את עצמי מסיימת איזה שיוט בים בדרך לפודיום, מחזיקה בדגל בגאווה ובשמחה. יש מן תחושת שייכות כזאת, שמאחורי הדגל הזה מתאספים אנשים מכל כך הרבה מקומות שיש להם משהו במשותף. להיות חלק מזה, זו הרגשה מדהימה".
וכשאת נמצאת שם בעולם וזוכה במדליה, זה באמת מרגיש שכל המדינה מאחורייך?
"כשאני במים אני לבד ומרוכזת, כשאני יוצאת מהמים אני חיה את האנשים שמסביבי, חיה את המדינה והתגובות. הספורטאים מייצגים את המדינה, את האנשים, וזה טבוע בי".
המקום שאת הכי מתחברת אליו במדינה אלה החופים, מן הסתם.
"האמת שאני מתחברת לכל הטבע בארץ, יש לנו טבע מה זה מיוחד. זו מדינה שיש בה הכל מהכל. אנחנו סוג של אי, כי אנחנו מוקפים במדינות ערביות, ולחיות פה זו גם אותה ההרגשה. הים הוא כמובן חלק בלתי נפרד מהארץ ויש לנו רצועת חוף מטורפת עם תנאים מושלמים שנותנים לי את השקט הנפשי".
הגעת להרבה שיאים גדולים והבולט שבהם היה בעצם הזכייה הרביעית שלך באליפות העולם. זו הייתה התחרות הכי קשה שלך, אבל גם כזאת שהסתיימה הכי טוב שאפשר.
"זו אליפות עולם שסגרה לי את הכל. כשהפסדתי את המדליה האולימפית בלונדון ידעתי שאני הכי טובה בעולם ושמגיע לי לזכות בה. כשזכיתי באליפות העולם זה סגר מעגל מבחינתי. ניצחתי את כל התנאים אבל בעיקר ניצחתי את הראש שלי ואת הגוף שלי. זו אליפות העולם היחידה שבה באמת הרגשתי אלופת העולם. באחרות זה לא היה ככה. באותו הרגע אמרתי תודה לגוף שלי ולמי שאני. הצלחתי לקחת את הידע שצברתי לאורך כל השנים ולתעל את זה לזמן הנכון ולמקום הנכון. זה היה ניצחון בשביל הנפש ועד היום הרגע הזה אצלי עמוק בפנים".
זה באמת היה ניצחון על הגוף יותר מאשר על כל מתחרה אחרת, נכון?
"על הנפש יותר מאשר על הגוף, כי עם הנפש אנחנו מפעילים בעצם את הגוף הזה. כשכואב לך אתה צריך להגיד עם הראש 'אוקיי, זה לא נורא, צריך להמשיך בשביל להגיע למטרה'. בגלישה אתה חייב להבין מה הים הולך לעשות ורק אחרי שנים אתה יכול להיות מרוכז בזה. הכל התחבר לי. הגעתי למצב שחוזק מנטאלי, הבנה בים והרבה שנים של חיבור לטבע עזרו לי לנצח יומיים לפני שהתחרות הסתיימה".
איך מתחרים עם כאבים שגורמים לך לעליות וירידות בכל תחרות?
"הייתי במצב ממש קשוח. לא התאמנתי הרבה, בעיקר עבדתי על איך לשמור על הגוף שלי כדי להגיע מוכנה לתחרות".
לי קורזיץ במקום הטבעי לה ביותר, בים (לירון לוי)וכשהיית שם בתוך המים, אחרי שהבנת שהמדליה שלך, מה עבר עליך?
"זה מן אישור כזה שאת באמת מנצחת, אישור יורד לך מהראש, אל הלב, לכל התאים בגוף ואני חושבת שלזה קוראים סיפוק. הרגשתי שהגעתי למקום שרציתי להגיע אליו".
עד לא מזמן גרת במושב בצפון והלכת לעבוד עם ילדים על גלישה.
"כן. אחרי אליפות העולם הזו ידעתי שלא אוכל להמשיך לגלוש ועד היום אני מרגישה שיש לי הרבה ידע שצברתי בתור ספורטאית. ברגע שעברתי את כל הקריירה שלי והבנתי מה עברתי, יש בי רצון מאוד גדול להעביר את זה הלאה לאנשים אחרים שנמצאים במקום הזה. זה הביא אותי לעבוד עם ילדים, פתחתי מועדון גלישה בצפון עם בן הזוג של לשעבר, אבל הגוף שלי כבר קרס עם כל הרצון שלי להמשיך הלאה והייתי צריכה לטפל בו ולעבור ניתוח מאוד גדול. היום חזרתי לאזור שבו גדלתי ומפה אני ממשיכה לעבוד עם הנוער ועם מה שאני הכי מאמינה בו".
מה המטרות שלך הלאה?
"להעביר את הידע שלי. אני כבר מאמנת ותומכת בספורטאים, אבל אני בעיקר רוצה להעביר את הסיפור שלי וכל מה שעברתי לאנשים אחרים. זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות לעולם".
קורזיץ. תמיד מאושרת (שי לוי)מתי תהיה עוד איזו לי קורזיץ בגלישה הישראלית?
"האמת שהנבחרת של הנשים עובדת כיום בצורה מדהימה ויש לה הרבה דברים שלנו לא היה. אני מקווה שייצא חיבור של ספורטאית עם הדנ"א המושלם שתיקח מהמערכת את מה שצריך כדי שתוכל להגיע לשיאים הכי גבוהים. זה תלוי בהרבה מאוד דברים, אבל אני מאמינה שזה אפשרי".
לסיום, איך תחגגי ביום העצמאות?
"עם כולם. אושר ושמחה אלה הדברים הכי חשובים בעולם, לא משנה באיזה מצב אתה. אני מקווה שאנשים יחגגו, יעופו על החיים וייהנו עם כולם ביחד. אין כמו לחגוג עם הרבה אנשים, יש בזה אנרגיה מדהימה. בכלל, יש רגעים מעטים שבהם אנחנו מאוחדים בהם אז אני מקווה שבאמת כולם יחגגו כמו שצריך. ושיצמצמו קצת בבשר. אם יאכלו רק שיפוד אחד, זה גם סבבה".