המגן השמאלי ויטאל אנסימבה, ששיחק בעונה האחרונה במדי מכבי חיפה, חזר לאחרונה להתאמן בבורדו, קבוצת נעוריו בצרפת, לאחר שסיים את חוזהו בישראל. בראיון ל"ג'ירונדינס פוראבר" הוא מספר על התקופה במכבי חיפה, על הקשר עם המאמן ברק בכר, על הפציעה שהקשתה עליו להתאקלם, וגם על החיים בישראל בזמן מתוח.
על החוויה במכבי חיפה: "האמת? נשארתי עם זיכרונות טובים. זו הייתה החוויה הראשונה שלי מחוץ לצרפת, והאמת שאני זוכר ממנה בעיקר דברים חיוביים, גם אם הפציעות מנעו ממני להשתלב באמת בקבוצה".
על הפציעה והיחסים עם המאמן: "הגעתי ישר לתוך עונה שהתחילה, ממש תוך יומיים הייתי כבר על המגרש, בחום של 40 מעלות. הגוף שלי לא עמד בעומס, ובעיקר הגיד אכילס שלי, זו הייתה פציעה שהתחילה כבר בסיום העונה שלי בבורדו. ניסיתי להמשיך לשחק, גם כשהייתי סובל, כי ידעתי שהשקיעו בי כסף במכבי חיפה ולא רציתי שיחשבו שאני מוותר".
ויטאל אנסימבה (עמרי שטיין)"המאמן ברק בכר ידע על הכאבים שלי, הודעתי לו. בהתחלה הוא המשיך לשלב אותי, אבל כשהתחילו להפסיד משחקים, הוא השתמש בזה כדי להגיד שהוא צריך שחקנים ב-100%. אני ניסיתי להילחם, אבל בשלב מסוים פשוט נשברתי. כל בוקר קמתי עם כאבים והפסקתי לחשוב על כדורגל, רק קיוויתי לא לסבול. בסוף נאלצתי לעצור בכוח, והוא לא אהב את זה. במשך כל השיקום, הוא לא דיבר איתי בכלל. בינואר כבר חיפשו מגן שמאלי חדש מאחורי הגב שלי. אז כבר לא היה אמון הדדי, הוא לא האמין בי, וגם אני לא בו. ככה אי אפשר להצליח".
ברק בכר (עמרי שטיין)על החיים בישראל בתקופה של מתיחות ביטחונית: "כשהגעתי לישראל הכל היה רגוע. גרנו בצפון, ליד חיפה, והיינו רחוקים מעזה, אז הרגשתי בטוח. אחר כך התחיל סבב ירי מכיוון לבנון, וזה כבר היה מורגש, אזעקות כמעט כל יום, שבועיים-שלושה. היינו באמצע אימון, פתאום אזעקה, נכנסים למקלט, ואז יוצאים וממשיכים כרגיל. מוזר, אבל מתרגלים".
"למרבה המזל, הבית שלי היה חצי שעה מחיפה, ובאזור שלנו האזעקות היו נדירות. בסך הכל, חוץ מהמצב הביטחוני והפציעות, החיים בישראל היו מצוינים", הוסיף.
האם היה נשאר בישראל אם הכל היה מסתדר: "כן, האמת שכן. אם לא הפציעה, ואם הייתי מקבל דקות משחק, גם מה שקרה אחר כך עם איראן לא היה מרתיע אותי. אם הכל היה מסתדר מקצועית, אולי הייתי נשאר במכבי חיפה".