18 בנובמבר הוא תאריך חשוב מאוד עבור אזרחי האיטי. ב-18 בנובמבר 1803 התקיים הקרב המכריע במסגרת מרד העבדים האפריקנים שהובאו לקולוניה שנקראה אז סן דומינגו נגד השליטים הצרפתים. המאבק הזה נמשך במשך כ-13 שנה, ובאותו יום גורלי הושג הניצחון המכונן על החיילים של נפוליאון. זמן קצר לאחר מכן, הוקמה הרפובליקה של האיטי. התהליך לווה ברצח המוני של הלבנים שלא הספיקו לברוח, בעוד מנהיג המרד ז'אן-ז'אק דסאלין הפך לדיקטטור אכזר והכתיר את עצמו לקיסר, אבל זה כבר סיפור אחר.
18 בנובמבר מוגדר כיום של גבורה לאומית, וכאשר התברר כי המחזור האחרון במוקדמות המונדיאל בצפון ומרכז אמריקה מתקיים בתאריך הספציפי, ראו בכך אנשי האיטי סימן מלמעלה. 222 שנה בדיוק אחרי הניצחון ההיסטורי ההוא, הייתה לכדורגלנים הזדמנות להשיג ניצחון היסטורי משלהם. אמנם מדובר הפעם רק בספורט, אבל העפלה לגביע העולם בפעם השנייה בלבד היא אירוע עצום בקנה מידה מקומי. זה היה הזמן להוכיח אופי, להפגין גאווה, ופשוט אסור היה להיכשל.
ההתלהבות לא ידעה גבול לקראת המשחק הביתי מול ניקרגואה, אבל אם אתם מדמיינים יציעים מלאים באוהדים משולהבים, אז יש לכם טעות מרה. במציאות הקיימת, כלל לא ניתן לקיים על אדמת האיטי אירועים כלשהם, ובפרט משחקי כדורגל. מאז רצח הנשיא ז'ובנל מואיז ביולי 2021, שורר כאוס מוחלט במדינה. זו אנרכיה בגרסתה האיומה ביותר, קטסטרופה לאומית במלוא מובן המילה. המדינה האומללה הזו ידעה אסונות רבים במהלך ההיסטוריה, ודי להזכיר את רעידת האדמה ב-2010 בה נהרגו לפחות 160 אלף בני אדם. יש הגורסים שהמשבר הנוכחי גרוע אפילו יותר.
הקהל בהאיטי (IMAGO)אין דין ואין דיין בהאיטי. הפשע משתולל ללא מעצורים. הכלכלה הרוסה כליל, ומצרכי מזון בסיסיים הפכו למותרות. כנופיות חמושות השתלטו על איזורים שלמים, כולל בעיר הבירה פורט-או-פרנס. מיליונים נאלצו לעזוב את ביתם והפכו לפליטים בארצם. אנשים נחטפים ונעלמים בכל יום. כל מדינות העולם אוסרות על אזרחיהן להגיע להאיטי, או לכל הפחות ממליצות לא לעשות זאת בשום אופן. שדה התעופה כמעט ולא פעיל בכל מקרה, כי הטיסות הבינלאומיות הופסקו בעקבות ירי על מטוסים.
גם האצטדיון הלאומי נכבש על ידי הכנופיות, הושחת ואינו שמיש עוד – למרות היותו "ההיכל הקדוש של הכדורגל" כפי שהגדירה זאת ההתאחדות. משחק הבית האמיתי האחרון של האיטי התקיים לפני 4 שנים. כוכבי הנבחרת שנולדו בהאיטי ומשחקים כיום בליגות אחרות לא ביקרו במדינה כבר מזמן. כדורגלנים מסוימים, שמייצגים את האיטי למרות שנולדו באירופה, ארצות הברית וקנדה, כלל לא דרכו בהאיטי מעולם. מובן שזה נכון גם לגבי המאמן הצרפתי סבסטיאן מינייה שמונה בקיץ 2024. "מסוכן מדי להגיע לשם", הוא אומר בפשטות. את המידע על השחקנים המעטים שעדיין נותרו בקבוצות מקומיות בהאיטי, ככל שהדבר אפשרי, הוא מקבל בטלפון.
אז גם לקראת הקמפיין במוקדמות גביע העולם נדרשה ההתאחדות למצוא בית חלופי. אבל איפה? רוב המדינות סגרו את הדלתות בפניה. הרפובליקה הדומיניקנית, איתה חולקת האיטי את האי היספניולה, לא מאפשרת לאזרחי השכנה להיכנס כי כולם מוגדרים מראש כפושעים – ואפשר להבין זאת. ארצות הברית וקנדה לא מוכנות אפילו לשמוע על האיטי. בשלב השני במוקדמות המונדיאל "אירחה" האיטי את משחקיה בברבדוס ובארובה. בשלב השלישי והאחרון, שהחל בספטמבר, היא נדדה לקוראסאו שנמצאת ליד חופי ונצואלה, בקצה השני של הים הקריבי, יותר מ-800 קילומטרים בקו אווירי. מצד שני, המרחק לא ממש רלוונטי כי הנבחרת לא מגיעה מהאיטי בכל מקרה.
שחקני נבחרת האיטי (ההתאחדות של האיטי)הציפיות לקראת השלב האחרון היו נמוכות בלשון המעטה. בשלב השני הובסה האיטי בידי קוראסאו 5:1, והתוצאה יכולה הייתה להיות גבוהה יותר. בגולד קאפ, אליפות צפון ומרכז אמריקה שהתקיימה ביוני, היא חילצה בקושי נקודה ב-3 משחקים. עבודתו של מינייה זכתה לביקורת, וגם השחקנים לא היו פופולריים במיוחד. הפרשנים קבעו שהוותיקים לא מספקים את הסחורה, הצעירים לא טובים מספיק, והסיכוי לעלות למונדיאל היה לכאורה קטן. קוסטה ריקה והונדורס, שהן נבחרות הרבה יותר עשירות ומסודרות, היו אמורות להיאבק על הכרטיס הישיר מבית 3.
לכן הייתה האיטי מרוצה מתיקו 0:0 "ביתי" מול הונדורס בפתיחת הטורניר. הוא לווה במשחק דרמטי בקוסטה ריקה, בו הובילה המארחת 0:2 בהפסקה, ואז ספגה שלושער ממלך שערי האיטי בכל הזמנים. דוקנס נאזון, שהצטרף זה עתה לאסתקלאל האיראנית, השלים את המהפך בדקה ה-86, אבל בזמן פציעות השוותה קוסטה ריקה ל-3:3. באוקטובר הביסה האיטי את ניקרגואה החלשה 0:3 בחוץ, אבל אז הובסה בעצמה 3:0, והפיאסקו גרם לתסיסה. בסיטואציה אחרת, היו אפילו שוקלים לפטר את מינייה, אבל לוח הזמנים היה צפוף מדי, ובכל מקרה היה קשה מאוד למצוא מאמן ראוי שיסכים לעבוד בתנאים כה בעייתיים.
אז לקראת שני המחזורים האחרונים בנובמבר, הובילה הונדורס עם 8 נקודות, לפני קוסטה ריקה שצברה 6 נקודות. את האיטי אף אחד לא ספר עם 5 נקודות, ואולי קוסטה ריקה אפילו זלזלה קצת כאשר הגיעה לביקור בקוראסאו. אקס מכבי חיפה פרנצדי פיירו הכניע את קיילור נבאס, כבש אז את שערו ה-33 במדי הנבחרת, והעניק לנבחרתו 0:1 יקר. היה זה הניצחון היחיד שלה על יריבה נאותה בקמפיין, אבל זה הספיק. במקביל, הפסידה הונדורס באופן מדהים בניקרגואה, והמצב השתנה לחלוטין. הונדורס עדיין דורגה לפני האיטי, אבל רק בזכות הפרש שערים עדיף, בעוד קוסטה ריקה ירדה למקום השלישי.
פרנזי פיירו (עמרי שטיין)לפיכך, הייתה זקוקה הונדורס לניצחון חוץ על קוסטה ריקה ביום שלישי בלילה, בעוד האיטי קיוותה לתוצאה אחרת בעודה "מארחת" את ניקרגואה. והכל הלך לפי התסריט המושלם עבורה. החבורה בכחול ניצחה 0:2, ואז הצטופפו השחקנים מול טלפון נייד וצפו בדקות האחרונות במשחק המקביל בו הייתה התוצאה מאופסת. עם הישמע שריקת הסיום, החגיגה הייתה גדולה. הונדורס וקוסטה ריקה הודחו, והאיטי המוכה והענייה עשתה את שלה ב-18 בנובמבר. "אותו התאריך, סיפור גבורה חדש", כתבה ההתאחדות בפוסטים חגיגיים ברשתות החברתיות בשפה קריאולית האיטית.
אז פיירו, שמשחק כיום באא"ק אתונה, השתדרג משחקן די מושמץ לגיבור לאומי, וכמוהו כל יתר חבריו. זו היתה אמורה להיות תקופת שפל בכדורגל של האיטי, אבל הנחישות, המזל והשיטה הנדיבה של פיפ"א שינו את הכל ב-180 מעלות. כאשר ארצות הברית, מקסיקו וקנדה עלו אוטומטית כמארחות, הדרך לסנסציה מסוג זה הייתה קלה יותר. גם קוראסאו עלתה כנגד כל התחזיות, וכך, באופן לגמרי בלתי נתפס, שתי הנבחרות שאירחו את משחקיהן על אדמת האי הקטן העפילו למונדיאל 2026.
כעת, כאשר הצטרפות לנבחרת האיטי הפכה להרבה יותר אטרקטיבית, ינסו אנשי ההתאחדות לגייס כוכבים עם השורשים הנכונים. ווילסון איסידור, החלוץ הצרפתי של סנדרלנד שכבש העונה 4 שערי פרמייר ליג, עונה על ההגדרה ושוקל בחיוב את ההצעה. "אני רוצה לשחק במונדיאל, או עם צרפת או עם האיטי", הוא הכריז, וברור לגמרי היכן סיכוייו גבוהים יותר. יעד אפשרי נוסף הוא אודסון אדואר, חלוץ לאנס עם עבר בסלטיק ששני הוריו הגיעו מהאיטי.
מובן שגם אם הסגל יחוזק, ומעמדו של פיירו כשחקן הרכב יתערער, עדיין מדובר בנבחרת שלא ראויה באמת לשחק בגביע העולם. המטרה תהיה להימנע מתבוסות, ואם יתאפשר לעשות כותרות חיוביות יהיה זה בונוס.
בהופעתה הקודמת היחידה במונדיאל, ב-1974, הייתה כותרת כזו אחרי המשחק הראשון מול איטליה. האיטי הצליחה לשמור על רשת נקיה במחצית הראשונה, וגרמה לכוכב האיטלקי חם המזג ג'ורג'ו קינאליה לשבור את חדר ההלבשה בתסכול. היא אפילו עלתה ליתרון בדקה ה-46, לפני שהפסידה 3:1, וזה עדיין זכור כאחד המשחקים הגדולים בתולדות האיטי. ההמשך היה קצת פחות מלבב, עם תבוסה 7:0 לפולין והפסד 4:1 לארגנטינה.
אם כך, האיטי תחפש נקודה ראשונה בטורניר ב-2026, אבל במקרה שלה ההשתתפות היא באמת העיקר. השחקנים אפילו הביעו תקווה כי ההישג הענק ישפר את המצב במדינה ויאחד את האומה. האם זה אפשרי? אשרי המאמין. דבר אחד בטוח – השחקנים האלה כבר הביאו רגע של שמחה עבור אנשים שחייהם בלתי נסבלים באופן קיצוני. זה לא דבר של מה בכך.