יונאס אריקסון, ששפט מטעם פיפ"א בין השנים 2002–2018, וניהל בין היתר משחקים במונדיאל 2014 ובגמר הליגה האירופית 2016 בין ליברפול לסביליה, פרסם את ספרו החדש House of Cards, שבו הוא חושף "את המשחק המלוכלך שמאחורי המשחק" ומשתף את חוויותיו כשופט מקצועי.
בעיתון ‘The Guardian’ פורסם קטע מתוך הספר, שבו מתאר אריקסון את הבדיקות שפיירלואיג’י קולינה ערך לשופטים לאחר שאופ”א החליפה את הנהגת מחלקת השיפוט בקיץ 2010. באותה שנה ראשונה הושם דגש קיצוני על כושר גופני, מדידות משקל ושומן גוף, ובדיקות ראייה מחייבות.
"לא היה מספיק להיות שופט טוב, היית צריך גם לשמור על תזונה מוקפדת, להיראות כמו שופט ברמה עולמית, ולהקפיד על אחוזי משקל ושומן תקינים. אחרת, סיכנת את מעמדך, פחות משחקים, נזיפות, ובסוף, הוצאה מהמערכת", כתב אריקסון.
יונאס אריקסון (IMAGO)מקרים חריגים שנחשפו
במהלך הבדיקות הרפואיות, נחשפו ממצאים מפתיעים לשופטים ברמה הגבוהה ביותר באירופה. "נמצא כי חלק מהשופטים היו עיוורי צבעים", חשף אריקסון. "אחד מהם התגלה כעיוור בעין אחת ונאלץ להתפטר. לפחות כך אמרו השמועות, כי איש מעולם לא ידע בוודאות, תוצאות בדיקות הראייה מעולם לא פורסמו בקבוצות גדולות".
"קולינה סרק את הגוף העירום שלי במבט קפוא"
החוויה הקשה ביותר של אריקסון נוגעת למבחני המשקל. "מה שהרגשתי בעיקר היה גועל, כעס והשפלה", הוא נזכר. "הבעיה לא הייתה הבדיקות עצמן, אלא הדרך שבה הן בוצעו". זה קרה בסתיו 2010, במחנה השיפוט השנתי של אופ"א בלובליאנה. השופטים חולקו לשלוש קבוצות של כ־15 משתתפים כל אחת.
"כשהקבוצה שלי נכנסה לאולם הכנסים הגדול והקר שבו נערכה הבדיקה, נאמר לנו להתפשט עד התחתונים. הסתכלנו אחד על השני, אך איש לא הגיב או העז לומר דבר", הוא מתאר. "היינו השופטים הטובים באירופה, אבל אף אחד לא העז לפתוח את הפה", הוא ממשיך. "עמדנו בשורה אחת, בתחתונים בלבד, מביטים ברצפה בעיניים מהססות, כשקראו לנו שניים־שניים להיכנס פנימה. שם עמד קולינה, מביט בנו מלמעלה למטה במבט קר, שקט, חודר".
פיארלואיג'י קולינה (רויטרס)אחד המדריכים הקריא בקול רם את שמו, לאומיותו ומשקלו של כל שופט. "'אריקסון, שבדיה, 96.2 קילו'. רגעים אחר כך הרגשתי את קולינה עוצר, מסתכל עליי, וסורק את גופי הכמעט עירום. חשבתי לעצמי: 'זה לא שווה את זה. אני אדם בוגר, ואני נאלץ לעמוד כאן ולהיבחן ולהישפט'".
"זה היה משפיל, אבל אם הייתי מדבר, הקריירה שלי הייתה נגמרת"
"מדוע אני או מישהו אחר לא אמרנו דבר? למה לא קמנו ואמרנו את מה שכולם חשבו, שזה משפיל?" הוא שואל. והתשובה שלו ברורה: "אם הייתי עושה זאת, הייתי חותם באותו רגע על גזר הדין לקריירה שלי". עם זאת, אריקסון מבהיר שהוא מבין את הצורך ששופט ברמה עולמית יהיה בכושר גבוה, ושהמערכת חייבת לעבור תהליך.
"הטעות", הוא כותב, "הייתה לנסות להגיע לשם דרך שקילה משפילה ואג’נדה שבה הדבר החשוב ביותר היה לרדת במשקל ולהוריד אחוזי שומן, במקום לשפר את איכות השיפוט".
"למה לא אמרנו שזה משפיל?" יונאס אריקסון (IMAGO)פחד, לחץ ותדמית
שני הקורסים השנתיים של אופ"א נוהלו באותו אופן. קולינה נהג לדבר על "הדוגמאות הרעות", שופטים שלא מתאמנים מספיק או לא שומרים על תזונה נכונה – תוך שהוא מביט בהם במבט מאיים, בזמן שאיש מהם לא העז להחזיר מבט. "זה הרגיש כמו תלמידים מפוחדים בבית ספר, מול מנהל קפדן ותוקפני שתפס אותם עושים משהו טיפשי", השווה אריקסון.
השופטים חיו בתחושת מעקב תמידית. ממתקים ואלכוהול נעלמו מהשולחנות, ואם במקרה נותרה עוגה, "כמעט אף אחד לא העז להתקרב אליה". שופטים שירדו במשקל הוצגו כדוגמה חיובית באימונים, לא בזכות החלטות טובות במגרש, אלא בזכות מספרים נמוכים על המשקל.
יונאס אריקסון ורונאלדו (IMAGO)