אנדראה אורלנדי יודע שהוא חי בנס. "הייתי מת במשך 16 דקות, זה היה כמו לכבוש בדקה ה-93 ולהביא את המשחק להארכה", מספר הקשר ההתקפי הקטלוני לשעבר, שגדל בברצלונה והגיע לבוגרים של המועדון תחת פרנק רייקארד. היום הוא סוכן שחקנים, חי עם בעיה לבבית שמלווה אותו כבר שנים, אבל מדבר על זה בלי פחד. "אני מאושר, אני חוגג כפול את ההישגים של הבנות שלי", הוא אומר, כשהוא חוזר לסיפור על הרגע שבו כמעט איבד את חייו במגרש טניס.
אורלנדי פרש מכדורגל מקצועני כבר ב-2019 בגלל בעיית לב, הוריד משמעותית את קצב החיים ושיחק קצת פאדל וטניס. בבוקר אחד נרשם לטורניר חברתי בטניס במועדון לייטה, צמוד לקאמפ נואו, ומשם הוא כבר לא זוכר כלום. הוא מתאר איך התעורר אחרי ארבעה ימים בקומה בבית החולים, כשמספרים לו שקרס בגלל דום לב, התמוטט על המגרש וחמישה אנשים הצילו את חייו בעיסוי לב. לקח זמן לייצב אותו, "עברו 16 דקות עד שהצליחו להחזיר אותי", הוא אומר, "הייתי יותר מרבע שעה בלי חמצן, כמעט מת". בדו"ח הרשמי מבית החולים כתוב "מטופל שהוחזר לחיים", והוא אפילו מצליח לצחוק על זה: "חשבתי לעצמי, ישו ועוד שניים, לא?". לשמחתו, בזכות ההחייאה המהירה הצליחו למנוע פגיעה מוחית והוא לא סובל מסיבוכים משמעותיים, אולי רק מעט יותר עייפות.
מאז האירוע הוא חי מצוין, לדבריו, פשוט עם מציאות חדשה. מתחת לעור הושתל לו דפיברילטור והוא מחויב לטיפול תרופתי לכל החיים. פעם בשבוע הוא לוחץ על כפתור שמעביר מידע לבית החולים הקליני ומחווט עשרים וארבע שעות ביממה. "אם יש בעיה, הם מתקשרים", הוא מספר, ואף מודה שכבר קיבל שיחת אזהרה אחרי שהתלהב בתרגיל פילאטיס שלא התאים למצבו. היום הוא עושה רק פילאטיס וקצת חדר כושר בקצב נמוך, ואם הוא עולה על ההליכון זה רק כדי ללכת, לא לרוץ.
אנדראה אורלנדי (IMAGO)"אני חי בלי פחד", הוא מסכם, "כל מה שקורה לי עכשיו זה בונוס. אני מרגיש כאילו השוויתי בדקה 93 ומאז הכל תוספת זמן". את ההישגים של שתי בנותיו הוא מעריך הרבה יותר, לוקח את הזמן לחגוג כל רגע, ומודה שמי שסבלה באמת בכל התהליך הייתה אשתו, שהחזיקה לו את היד בזמן הקומה והייתה משוכנעת שייצא מזה. "היא המשענת שלי, אני לא יודע איך הייתי מתנהג במקומה", הוא אומר.
האות הראשון לדרמת הלב הגיע כבר לפני שש שנים באיטליה, כשעמד לחתום כמעט בוודאות על חוזה אחרון בקריירה בווירטוס אנטלה. בבדיקות הרפואיות זיהו משהו מוזר, בבדיקה שנייה גילו צלקת בלב, והוא, שלא הרגיש כלום בחמש עשרה שנות קריירה, היה בטוח שהוא בריא לחלוטין. חוות דעת של רופא ההתאחדות האיטלקית, שכבר בחן את התיקים של מורוסיני ואסטורי, קבעה חד משמעית שמצבו גרוע יותר משל שניהם.
"יש לך שתי בנות, נכון? אז זה נגמר", אמר לו הרופא. אורלנדי, שלא היה אדם שמתרגש בקלות, מספר איך ישב ובכה חצי שעה, חשב על בנותיו, ביטל את החוזה וחזר ברכב לברצלונה. שם הוא נזכר גם בשורשים: אביו, איטלקי שהתאהב באספניול במונדיאל 82, כשאיטליה הדיחה את ארגנטינה וברזיל באצטדיון סארייה, קנה דירה מול האצטדיון. הילדות של אורלנדי עברה מול המגרש של אספניול, אבל הוא עצמו מגדיר את עצמו כאוהד ברצלונה.
אוהד את ברצלונה עד היום. אנדראה אורלנדי (IMAGO)הדרך לברצלונה עברה בסיבוב לא שגרתי. הוא הגיע ממחלקת הנוער של אלאבס, כשכבר כמעט חתם בסלמנקה. אביו היה זה ששינה את מסלול הקריירה, אחרי שקרא ב"ספורט" שברצלונה מחפשת קשר התקפי שמאלי. באותם ימים בלי סקאוטינג מסיבי ובלי וידאו כמו היום, הסוכן שלו הכיר את חוסה אלכסנקו, לואיס קאררס הכיר אותו, וכולם המליצו עליו לכיקו קוסטאס, מאמן ברצלונה ב'. למועדון נשלח קלטת VHS אחת של משחק גביע מול ויאדוליד, וזה הספיק כדי שברצלונה תחתים אותו ותשלח אותו למחנה אימונים במונטנייה.
שם, כבר בפגישה הראשונה, קוסטאס קרא לו ואמר לו בחיוך "אתה משחק עם סרט בשיער, נכון? בברצלונה תצטרך להסתפר". אורלנדי ביקש שבוע, הבטיח לקבוע תור אצל הספר כשיחזרו לעיר, וככה היה, "בלי לעשות עניין", הוא מספר, "גילחו לי את הבלורית, אבל עד סוף העונה כבר נתתי לה לצמוח מחדש". מאוחר יותר גילה שכאשר קרויף צפה באימון במונטנייה, הוא זה שאמר למאמן "הבלונדיני הזה טוב, הוא משחק מצוין", משפט שנתן לו ביטחון עצום והוציא אותו מהקיפאון המנטלי שבו היה בתחילת הדרך.
בברצלונה ב' הוא הפך לדמות משמעותית עבור בויאן קרקיץ', שנכנס לקבוצה בגיל שש עשרה. "הוא ילד סופר רגיש", מספר אורלנדי, "ראיתי את זה מהר מאוד. הייתי בן כמעט עשרים ואחת, אחד הוותיקים, כמעט אח גדול בשבילו". בויאן כבש 12 שערים בסיבוב השני, נער ששיחק בקבוצה שלא עבדה טוב וספג איומים מכל כיוון, "אמרו לו שישברו לו את הרגל", הוא נזכר. בדיעבד הוא מצטער שלא הבין כמה קשה היה לבויאן מבחינה נפשית. אורלנדי עצמו חווה חרדה בסוונסי, כשנשאר בלי אוויר בדרך למשחק שבו ידע שהוא בנגזרת בהרכב. "לא סיפרתי לאף אחד, כי אז שחקן עם בעיות נחשב חלש", הוא מסביר. לא הייתה לו תמיכה מקצועית, הוא ניסה להירגע לבד, להזכיר לעצמו שאם קיבל הזדמנות במועדון מקצועני, זה כי הוא מספיק טוב. "בסוף החלטתי שלא שווה לסבול בגלל הדבר שאתה הכי אוהב לעשות", הוא אומר.
"לא שווה לסבול בגלל מה שאני הכי אוהב". אורלנדי (IMAGO)לצד החרדות הגיעו גם הרגעים הגדולים והכואבים. הוא שיחק לצד רונאלדיניו במשחק ידידותי מול סן אטיין, ובאותו משחק החמיץ מצב שעד היום רודף אותו. "בעצמי הרגשתי כמו צופה במשחק וידאו", הוא מספר, "הוא עבר שלושה שחקנים, מסר לי בלי להסתכל, ואני הייתי בטוח שאני קרוב מאוד לשער, אבעט ואם השוער ייקח, שייקח". הכדור קפץ מעט, הבעיטה שלו עפה מעל גדר הבטיחות וזה היה המהלך האחרון במשחק. "חזרתי לחדר ההלבשה והרגשתי הדבר הכי חסר משמעות בעולם, רק חשבתי שלא יקראו לי יותר". מנגד, ערב הבכורה בסן מאמס שלוש ימים אחרי הזכייה השנייה של ברצלונה בליגת האלופות בפאריס, היה שיא אחר. רייקארד הציב אותו כמגן שמאלי, עמדה שלא שיחק בה קודם, הרגליים רעדו לו, והוא זוכר את סמואל אטו מרגיע אותו בשולחן האוכל: "אל תדאג, תמסור לי והכל יהיה בסדר". אטו שיחק על תואר מלך השערים, ואורלנדי אומר בענווה "אני חושב שהייתי בסדר, לפחות נתתי את הפנים".
במסלול הקריירה שלו היו גם בחירות שעד היום הוא מגדיר כטעויות קשות. כשהתברר שפפ גווארדיולה יגיע לאמן את ברצלונה ב' אחרי שהקבוצה ירדה לליגה השלישית, פפ רצה לשוחח עם כמה שחקנים, ואורלנדי היה אחד מהם. הוא עדיין היה שייך לאלאבס מהליגה השנייה, לא רצה לשחק בליגה השלישית ולא הגיע לפגישה. "חשבתי שאעבור לוויטוריה בכל מקרה", הוא מודה, "וזו הייתה טעות ענקית. ברור לי שהוא לא רק היה משכנע אותי, הוא היה גורם לי להתאהב בו". במקום לשחק אצל גווארדיולה הוא נזרק מאלאבס על ידי המאמן חוסו אוריבה שלא חיבב אותו. בהמשך הגיע לסוונסי לעולם שונה לחלוטין מברצלונה: בלי חדר הלבשה, השחקנים מגיעים מהבית עם הבגדים, מכבסים לבד, רוח וגשם בכל יום, רק פנס אחד עובד, מגרש בוצי ויממה שבה הוא תוהה "מה אני עושה פה". גם הסיפור שבו אחד מחבריו לקבוצה ירה לו פעמיים ברובה אוויר ברגל באימון כ"הליך חניכה" כמעט הסתיים בטרגדיה, והוא עדיין זוכר איך אמר לו בפנים "אתה משחק בעמדה שלי, בא מבארסה, יותר טוב ויותר יפה ממני, הייתי צריך לעשות משהו".
פפ גווארדיולה (IMAGO)גם מעבר חד להודו לא הוכיח את עצמו. "זו הפעם היחידה שקיבלתי החלטה בשביל כסף ולא נהניתי בכלל", הוא מספר. החיסונים לפני הנסיעה ריסקו אותו, הוא שכב עשרה ימים במיטה, אחר כך שתה מים מהמטוס שסביר שמולאו ממכל פנימי, ומאז "נכנס לשירותים ולא יצא במשך שישה חודשים". הוא ירד שבעה קילו, שיחק רע, היה רחוק מהמשפחה וחזר עם תחושת כישלון. מנגד, הוא זוכר בהערצה את התקופה תחת מיכאל לאודרופ בסוונסי, "הוא היה נכנס לשחק והיה הטוב ביותר בקבוצה, רמה מטורפת, מסירות בלי להסתכל, משהו אחר לגמרי", אומר אורלנדי, ומבהיר שלא היה קרוב בכלל לרמה הזו.
היום, בחיים השניים שלו, אורלנדי עובד כסוכן שחקנים ומייצג בין היתר את טוני פרננדס, הקשר הצעיר והמוכשר של ברצלונה. הוא מתאר אותו כ"טאלנט מינימלי של ברצלונה", עם מנטליות יוצאת דופן, משמעת, אובססיה לעבודה, הקפדה על תזונה, שתייה ואימונים. הוא מאמין שטוני יתבסס בבוא הזמן בקבוצה הבכירה, כל עוד תהיה סבלנות ותהליך נכון, מזכיר שהוא כבר התאמן עם הקבוצה הראשונה, שיחק, חזר לב', ושהמועדון מאמין בו וגם המאמן פליק אוהב אותו. על רקע ההחתמה של רוני ברדג'י הוא מדגיש שהשבדי הוא פרופיל אחר, שטוני מבחינתו הוא "מספר עשר קלאסי מאחורי החלוץ" ובברצלונה תמיד תהיה תחרות, אם לא מול ברדג'י אז מול מישהו אחר. לנוכח מצבו של לאמין ימאל, הוא מדבר כחבר לכאב על הפציעה שממנה סבל גם הוא, "פציעה שמרגישים בכל פעולה, בהאצה, בעצירה, במסירה, בסיבובים, כאילו יש משהו זר שמפריע לך לעשות הכל", ומספר שהצליח להתגבר עליה רק באמצעות טיפול שמרני, תוך כדי המשך תחרות בלי להיות במאה אחוז.
רוני ברדג'י (IMAGO)כאיש מקצוע וכמי שמכיר היטב את ברצלונה, יש לו גם מבט מפוכח על כוכבים שעברו במועדון. על אנטואן גריזמן הוא אומר שלדעתו "הוא לא היה מאושר עד הסוף בברצלונה", הגיע בעיתוי לא נכון, לא התרסק אבל גם לא נתן את מה שציפו ממנו. מבחינה מקצועית הוא טוען שגריזמן ומסי יכלו להבין זה את זה טוב יותר, והתקופה שבה רונאלד קומאן הציב אותם יחד בחוד הראתה שהם יודעים לחבור, אבל כשהצרפתי נדחף לשמאל, אי אפשר היה להוציא ממנו את המקסימום.
על מסי, שאתו התאמן בצעירותו, הוא מספר שכשראה את התמונה שלו בקאמפ נואו בפוסט המפורסם חשב בהתחלה שזו בינה מלאכותית, ורק אחר כך הבין שזה אמיתי והתרגש. "הוא היה צריך את מחווה האהבה הזאת מהקהל", הוא אומר. על חלום "ריקוד אחרון" הוא דווקא מסתייג: "זה היה יכול להיות הסיפור הכי גדול בתולדות הכדורגל", מודה אורלנדי, "אבל התחושה שלי היא שלכולם עדיף להמשיך הלאה, לעשות לו את כל מחוות הפרידה שמגיעות לו, אבל אחרי שכבר עברת פעם אחת את האכזבה, הכי נכון להשאיר את זה שם".