יש אגדות שלא מוערכות כראוי. דנילו שייך ללא ספק לקטגוריה הזו. אתמול (שבת) הוא הוסיף פרק אדיר נוסף לקריירה יוצאת דופן כאשר נגח את שער הניצחון של פלמנגו בגמר גביע ליברטדורס, קבע 0:1 על פלמייראס וזכה בעצמו בתואר החשוב ביותר בדרום אמריקה בפעם השנייה, בהפרש של 14 שנה.
הגמר הגדול הקודם שלו היה ב-2011, אז היה המגן הצעיר של סנטוס. הוא התחבר אז מצוין לניימאר, ושניהם הבקיעו במשחק הגומלין מול פניארול האורוגוואית. השער של שחקן ההתקפה היה נאה, אבל הכיבוש של דנילו היה פנטסטי באמת – והוא זה שהעניק בסופו של דבר את הגביע לקבוצתו. בקמפיין הזה הוא נכנס למעקב של הקבוצות הבכירות באירופה, חתם בפורטו בחלוף מספר חודשים, וכך החל המסע המופלא בין מועדוני הפאר.
לדנילו שתי אליפויות פורטוגל עם הדרקונים, אליפות ספרד עם ריאל מדריד, שתי אליפויות אנגליה עם מנצ'סטר סיטי ואליפות איטליה עם יובנטוס. מעטים השחקנים שיכולים להתפאר ברזומה כזה, גם אם הוא לא תמיד היה באנקר בהרכב באופן קבוע. יכולותיו הרב גוניות הפכו אותו לשחקן יעיל מאוד בסגל. במקור הוא מגן ימני, אך לימים שימש בעיקר כבלם, היה מסוגל למלא גם את משבצת המגן השמאלי במידת הצורך, ואף השתלב במרכז המגרש.
דנילו עם הגביע (IMAGO)בקבוצות הנוער שיחק לא פעם דנילו כשחקן אגף, וכאשר פרץ לתודעה היו שהקבילו אותו לדני אלבס. השער המזהיר מול פניארול יעיד על כך שזו לא הייתה הגזמה פרועה. למעשה, זה גם היה החלום של ריאל מדריד כאשר היא רכשה אותו תמורת 31 מיליון אירו ב-2015. המציאות הייתה קצת שונה, ודנילו הפך עם השנים לשחקן הרבה יותר הגנתי באופיו. הוא לא סיפק הברקות עוצרות נשימה, ועשה את עבודתו במשך שנים ארוכות מתחת לרדאר, אבל תמיד גילה אחריות ומנהיגות. כעת, כאשר הוא מוביל את העורף בקבוצה הטובה ביותר בדרום אמריקה, התכונה הזו בולטת במיוחד, והשער המכונן אתמול מגיע לו בזכות.
יש לדנילו גם שתי זכיות בליגת האלופות עם האימפריה הספרדית בהדרכתו של זינדין זידאן. בגמר מול אתלטיקו מדריד ב-2016 הוא נכנס כמחליף במקום דני קרבחאל הפצוע והייתה לו אחריות מסוימת בספיגת שער השוויון שנכבש על ידי יאניק קראסקו. בחלוף שנה, בגמר מול יובנטוס, הוא היה על הספסל במשך כל ההתמודדות כי קרבחאל נשאר כשיר. כך או כך, את מדליות הזהב איש לא ייקח ממנו, ואתמול הפך דנילו לשחקן הראשון בהיסטוריה עם שתי זכיות בגביע הליברטדורס ושתי זכיות בליגת האלופות. מעניין אם מישהו יצליח לשחזר זאת.
שחקני פלמנגו מניפים את הגביע (IMAGO)כוכב פלמנגו נוסף עשה אתמול היסטוריה מיוחדת במינה. ז'ורז'יניו היה הגיבור הגדול של 2021 כאשר זכה גם בליגת האלופות עם צ'לסי וגם באליפות אירופה עם נבחרת איטליה, וכך התכבד להיות מדורג שלישי במשאל כדור הזהב על אף תפקידו "האפרורי" בקישור האחורי. יש לא מעט שחקנים בהיסטוריה שליקטו את שני התארים האלה במהלך הקריירה, אבל אף אחד מהם לא הוסיף את גביע הליברטדורס. הסיבה לכך פשוטה – האירופאים שמשחקים באליפות אירופה לא נוהגים בדרך כלל לשחק בקבוצות בדרום אמריקה.
אלא שז'ורז'יניו הוא מקרה מיוחד. הוא ברזילאי שהצטרף לאקדמיה של ורונה בגיל 15 וקיבל אזרחות איטלקית בזכות סבא רבא שלו, שהגיע בזמנו מארץ המגף. אחרי שהפך לכוכב משמעותי וחתם בנאפולי, הוא חלם לקבל זימון לסלסאו, אך הוא מעולם לא הגיע, ובשלב מסוים התקווה אזלה והסבלנות תמה. הקשר הסכים ללבוש את החולצה הכחולה, ובדיעבד לא הצטער על כך, כי יש לו 57 הופעות בינלאומיות, והזכייה ביורו 2020 היא אחד השיאים בחייו.
ובכל זאת, הוא היה ונשאר ברזילאי, ושום דבר לא יכול לשנות זאת. בקיץ האחרון, בתום חוזהו בנאפולי, הוא חזר למולדתו בפעם הראשונה כשחקן בגיל 33. ההזדמנות לחתום בפלמנגו הייתה מושלמת עבורו, וגם העיתוי היה מושלם. ז'ורז'יניו השתלב במערך מהרגע הראשון, ויש לו תרומה משמעותית מאוד לזכייה היוקרתית. גם אתמול, מול חוליית הקישור היצירתית של פלמייראס, הוא עשה את שלו בשקט התעשייתי האופייני לו – והפך לראשון אי פעם שזוכה גם באליפות אירופה, גם בליגת האלופות וגם בגביע הליברטדורס.
ז'ורז'יניו (IMAGO)אלה סיפורים נפלאים, אבל מעל כולם היה השנה פליפה לואיס. בגיל 40, זו השנה המלאה הראשונה שלו כמאמן הקבוצה הבוגרת, והתוצאות עוצרות נשימה. המגן השמאלי לשעבר עיצב את פלמנגו לפי ראות עיניו, העניק לה סגנון התקפי ויעיל בו זמנית, והולך לקחת את כל התארים האפשריים. בגביע הברזילאי הוא זכה כבר לפני שנה, שבועות ספורים אחרי מינויו במקומו של טיטה המפוטר בספטמבר 2024. שנת 2025 החלה עם זכייה בסופרקופה בברזיל, המשיכה עם זכייה באליפות קריוקה האיזורית בריו דה ז'ניירו. אתמול הוא הניף את גביע הליברטדורס, וביום חמישי גם אליפות ברזיל צפויה להיות שלו. פלמנגו מובילה את הטבלה בחמש נקודות על פני פלמייראס כאשר נותרו שני מחזורים לסיום, וניצחון פשוט על סיארה יעניק לה את הכתר.
פליפה לואיס היה אחד השחקנים האינטליגנטיים ביותר בדורו. כאשר נכשל באייאקס ולא הצליח לעלות מהמילואים של ריאל מדריד לסגל הראשון, הוא שקל לעזוב את הכדורגל ולהתרכז בלימודים אקדמיים. אסטרופיזיקה סקרנה אותו, והוא השתוקק להיות מדען. לבסוף, אהבת הכדור ניצחה, בעיקר בזכות העזרה שקיבל ממיגל אנחל לוטינה בקדנציה בדפורטיבו לה קורוניה. משם הוא המשיך לאתלטיקו מדריד, הפך לאגדה והיה שותף קריטי לזכייה באליפות ב-2014. מיד לאחר מכן, הוא התפתה לנסות משהו חדש בצ'לסי, ואף הוכתר לאלוף אנגליה, אך לא התאקלם באנגליה, והגעגועים לקולצ'ונרוס היו עזים. אז הוא חזר לספרד, ובילה שם עוד ארבע שנים מוצלחות.
אז, במהלך הקדנציה השנייה אצל דייגו סימאונה, הצהיר פיליפה לואיס באופן נחרץ: "אני רוצה להיות מאמן. אני צופה בכל המשחקים שמתאפשר לי, מנתח אותם וחושב מה הייתי עושה לו הייתי צריך לקבל החלטות. דיברתי עם צ'ולו על האפשרות להצטרף לצוות שלו אחרי הפרישה, אבל בינתיים יש לי עוד מה לתת על הדשא".
דייגו סימאונה. המודל לחיקוי של לואיס (IMAGO)השאיפה המקורית הייתה לשחק עד גיל 40, ולצורך כך חזר פליפה לואיס למולדת והצטרף ב-2019 לפלמנגו אותה אהד מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא זכה בגביע הליברטדורס כבר בשנה הראשונה, ושחזר את ההישג גם ב-2022. את הנעליים הוא נאלץ לתלות קצת לפני המועד המתוכנן ב-2023, ומיד החל להגשים את המטרה הגדולה בתוך המועדון. תחילה הוא קיבל לידיו את הקבוצה עד גיל 17, טיפס תוך חודשים בודדים לקבוצה עד גיל 20, והצטיינותו שכנעה את ההנהלה שיש לתת לו את המושכות בסגל הבוגר כאן ועכשיו. טיטה הועזב, העילוי הצעיר קיבל את האשראי לבנות את הקבוצה כפי שהוא רואה לנכון – מאז הנסיקה לא נעצרת.
לואיס למד רבות מסימאונה, ועבד גם עם ז'וזה מוריניו, והוא מיישם חלק מהלקחים בעבודתו. כמו צ'ולו, הוא "חי ממשחק למשחק". "אני בחור פרקטי שלא אוהב להצהיר על מטרות גדולות. תמיד צריך לנצח במשחק הבא, וזה הכל", הוא אומר. בניגוד לסימאונה ומוריניו, הוא מנחה את שחקניו לתקוף בכל הזדמנות ולהפעיל לחץ גבוה על היריבה, והרעיונות יושמו באופן כה מהיר שהמאמן הפך לשיחת היום בברזיל.
ההערכה הייתה כה רבה שפרשנים מסוימים גרסו בתחילת השנה שצריך למנות אותו למאמן הלאומי, במקום לחזר אחרי קרלו אנצ'לוטי. לואיס הבין היטב שהרעיון הזה אבסורדי בשלב זה, וגם ממש לא מיהר לעזוב את פלמנגו. השנה היתה חלומית בכל קנה מידה עבורו, ואתמול הוא פרץ בדמעות של אושר אחרי שריקת הסיום. ואם הנבחרת לא רלוונטית בתקופה הקרובה, יש להניח כי הוא יסומן כבר עכשיו כיורשו הפוטנציאלי של סימאונה. יהיה קשה למצוא מאמן טוב יותר לאתלטיקו מדריד שמכיר את המועדון מבפנים כמוהו.