בתור שחקן כדורגל בישראל, הדרישה לתרומה למדינה היא די מינימלית. חלקם מקבלים מעמד של “ספורטאי פעיל”, אחרים יתמקמו להם ב”ג’ובים” כאלה ואחרים שדורשים עלייה על מדים בתדירות נמוכה למדי. היכולת של מי שעשה את דרכו למקומות הגבוהים עליהם כל חולם כדורגלן צעיר בתחילת דרכו להחזיר למדינה ולייצג אותה בכבוד, היא דרך לבישת המדים הלאומיים של נבחרת ישראל.
בדיוק בגלל זה, ההחלטה של בלם מכבי חיפה, ליסב עיסאת, לוותר על האפשרות לשחק בנבחרת ישראל על מנת לייצג את נבחרת רומניה מרגיזה, ואפילו פוגעת. בעיצומה מציאות במלחמה בה אנו חיים, בה חיילי צה”ל מחרפים את נפשם בעזה מדי יום, עיסאת, בעצת סביבתו ומשפחתו, החליט לשים בצד את הלאומיות שלו כדי להיות “שכיר חרב” של נבחרת שהוא אפילו לא יודע את שפתה, אותה הוא זכאי לייצג בזכות הדרכון בו הוא מחזיק נוכח שורשיו מצד אמו.
הניסיון להלבין את ההחלטה, המבישה בעיניי, אפילו עוד יותר מקומם. בסביבתו של השחקן מסבירים זאת בכך שהיה מאוכזב לאחר שלא שיחק באחד המשחקים של הנבחרת הצעירה אליהם זומן, כשהחיזורים מצד ההתאחדות הרומנית, ולטענת אביו גם הדרישה של סבתה רבתא שלו שייצג את רומניה עוד כשהיה בן 15, היו אלו שהכריעו. רק נזכיר – עיסאת, בלם מוכשר ומבטיח לכל הדעות, שיחק עונה אחת בליגת העל, וגם בה, למרות שהפגין יכולת טובה מבחינה אישית, היה שותף לירידתה של הפועל חדרה, אלי הושאל ממכבי חיפה, לליגה השנייה.
ליסב עיסאת (עמרי שטיין)ההחלטה הזאת מאכזבת ואף מדאיגה, לא רק כי עמדת הבלם היא כנראה העמדה הבעייתית ביותר בכדורגל הישראלי, וכל מי שמצליח להתבלט בה מגיל כל כך צעיר נחשב לסוג של “פרח במדבר”, אלא בגלל התקדים המסוכן שהיא יוצרת לעתיד. אני רוצה להאמין שמדובר במקרה חריג שאינו מעיד על הכלל, אך השגת דרכון זר בימינו היא פרוצדורה די קלה, ואחרי ששחקנים צעירים יראו איך עיסאת עשה זאת, מה בעצם ימנע מהם לנסות בעצמם את הפטנט החדש?
אז יבואו ויגידו שהסיכוי של נבחרת רומניה להשתתף בטורניר גדול גבוה משמעותית מזה של ישראל, ודרך כך עיסאת עשוי להעלות את ערכו ולקבל חשיפה גדולה יותר בדרך לקריירה אירופית. זו טענה נכונה, למרות שאף אחד לא מבטיח לו מקום של קבע בהגנה הרומנית לאורך הקריירה. אבל נבחרת היא לא קבוצה, הרצון לייצג אותה צריך להגיע מבפנים, מהלב, מהמקום הכי עמוק ואותנטי שיש שהוא אהבת הארץ, וברגע שאתה בוחר לזרוק את כל אלה לפח, כנראה שאתה לא מחזיק בערכים הללו.
בדיוק בגלל זה, בהתאחדות לכדורגל ממש לא צריכים לנסות לשכנע את עיסאת לשחק בנבחרת. להפך, מי שלא רוצה לשחק בנבחרת, לא צריך להיות רצוי בה. השורה התחתונה, לפחות בעיניי, ברורה – עיסאת, שהגשים את החלום שכל כך הרבה ילדים רודפים אחריו, בחר לזרוק לפח את האפשרות להחזיר למדינה שנתנה לו את כל הכלים להגיע לאן שהגיע, ובעיקר לשמש דוגמה רעה, ולסמל את ההפך המוחלט מערכי הפטריוטיות שאנחנו כל כך זקוקים אליהם בתקופה הקשה שבה נמצאת המדינה שלנו. כולי תקווה שהדור הצעיר שנחשף להתנהגות האגואיסטית הזאת, ילמד ממאור מליקסון, שבשיא הקריירה ויתר על האפשרות לשחק לצד רוברט לבנדובסקי במדי נבחרת פולין ביורו, ולא מעיסאת.