זה היה חודש וחצי מאוד מותח, מרגש, מפתיע ומבאס כאחד. ראינו את העתיד של הכדורסל הישראלי מול העיניים, אבל ראינו את ההווה קורס. הייתי אומר שזה כישלון לא להעפיל לשלב הבא, אבל אקח את זה למקום אחר - הכדורסל היה מאכזב, כל המסביב היה כישלון.
זה היה כישלון לבחור בגודס, שלא הוביל קבוצה שהקים לשום מקום מעבר לעונתו הראשונה כמאמן במכבי תל אביב. זה היה כישלון לפטר את קטש על סכסוך כספי, או לא להמשיך להתעקש על המאמן היחיד מאז צביקה שרף שהצליח להרים את הנבחרת הזאת לגבהים חדשים.
זה כישלון שלא היו משחקי הכנה מול קבוצות בקליבר שלנו, שלא היו טורנירים, שבחרו שחקנים על פי קריטריונים של ניסיון ולא של איכות. זה כישלון שלא היה מספיק גיוון בסוגי השחקנים, זה כישלון שלא הייתה רוטציה ברורה, או לפחות מדרג הגיוני.
כל המסביב היה כישלון, אולי אפילו על גבול הביזיוני. אבל הדבר המאכזב באמת הוא שאם הנבחרת הייתה משחקת כדורסל, שום דבר מזה לא היה קורה. בכל הטורניר היה רק מספר חד ספרתי של מהלכים בהם חמישה שחקנים בכחול לבן הצליחו לגבור על חמישה שחקנים יריבים. בשאר הזמן ראינו בידודים, התקפות פיק אנד רול ומתפרצות.
כאן האשמה היא לחלוטין על המאמן, שקיבל סגל שמקומו אמור להיות ב-16 הגדולות של אירופה ונתן לה להיראות כאילו היא אפילו לא ב-24. בלי "אבדי-ים", או לפחות בלי היכולת אותה הציגו ב-4/5 מהמשחקים, ישראל הייתה במאזן 7:0 אחרי רומניה.
לגבי העתיד - מיותר לחשוב עליו כרגע או להתייחס לתהליך ההצערה אותו התחיל קטש. אם ב-NBA קבוצה במכוון הולכת למטה כדי לעלות עוד כמה שנים למעלה, היא צוברת עוד שחקנים שעתידים להיות כוכבים בעתיד. לנבחרת אין את הלוקסוס הזה. לקבוצה ב-NBA יש את היכולת לסמוך על התהליך במשך 82 משחקים בכל עונה, לא כולל מחנות אימונים בסגל מלא ותקופות הכנה. רק אלוהים יודע מתי נראה את אבדיה ומדר שוב ביחד בנבחרת.
תהליך זה הטמעת סגנון. הנבחרות הצעירות רגילות כבר לעשות הגנה חזקה, להרים ידיים למעלה ולטוס למעלה להתקפה כי היא יודעת שביתרון מספרי היא מהטובות באירופה. גם קטש הטמיע דברים כאלו, ונראה שהפעם הכול נזרק לפח.
מעבר לאותן 35 דקות בהגנה, הנבחרת שיחקה כמעט כל הטורניר עם לחץ על המוביל כדור אחרי החסימה, חילופים על כל עמדה בסוג של אזורית 3-2. 85 נקודות בארבעה משחקים זה אחלה פקטור כדי להגיד שזה לא עבד. אם משהו לא עובד, למה לא להחליף? למה לא להיות יותר אגרסיביים?
הכישלון הוא לא של שחקני הנבחרת, אלא של כל הסובבים אותה. האכזבה היא כן של הנבחרת, שלא הצליחה להציג משחק כדורסל שראוי להיות אחד מתוך 16 הנבחרות האיכותיות ביותר בטורניר. האכזבה היא שלמרות הבית הנוח על הנייר ושני ניצחונות, ישראל הצליחה להראות למה הדרג החמישי אליו שובצה בהגרלה מוצדק.
במבט לעתיד, אם נעלה ליורו 2025 צריכים להביא שחקנים שיודעים ורוצים לשחק ביחד. כאלו שיודעים מה מצופה מהם, כאלו שיודעים מה הם יכולים לתת ואיפה הם יכולים לעזור, כאלו שעושים הגנה, כאלו שיכולים להעיר את הנבחרת גם כשהיא ישנה.
ועוד משהו בקטנה - מולי קצורין נתן אחלה נאום לפני המשחק מול פינלנד. חוסר ההיררכיה, הכדורסל הלא מתואם, הבעיות בחדר ההלבשה. כשהוא אימן את הנבחרת, הוא הביא שחקנים צעירים שלא יהיו חלק מהרוטציה כדי שיספגו את החוויה של היורובאסקט. טפירו היה אחד כזה. למה זלמנסון היה צריך לשבת על הספסל במקום גבי צ'אצ'אשווילי או נועם דוברת? איפה ההיגיון לשלוח שחקן, לא כזה צעיר, שלא רואה דקה, במקום שחקן צעיר שאמור להוביל את הנבחרת בשנים הבאות? כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות. במילה אחת: מאכזב.
הכתוב הוא טור דעה.