התרצן בראש: הנאיביות האנגלית

מה קורה לנבחרת אנגליה? החבורה של גארת’ סאות’גייט שסומנה כאחת הפייבוריטיות הברורות ללכת עד הסוף ביורו, אומנם עוד לא סיימה את דרכה בטורניר, אך מציגה יכולת דלה מאוד ולא משכנעת בלשון המעטה. אז איך זה שהנבחרת עם אולי הכי הרבה שחקנים יצירתיים, הכי הרבה עומק בהתקפה, והשילוב הקטלני ביותר בין ותיקים לצעירים, נראית מקרטעת מתמיד? התשובות: לחץ וציפיות, קיבעון ולוזריות. לחובבי הכדורגל הצעירים מבינינו בוודאי יצא לשמוע לא פעם מההורים או מהאוהדים הוותיקים יותר שמסתובבים בינינו שעל אנגליה ‘אף פעם לא סומכים’, ובכן, לא סתם אומרים שאין חכם כבעל ניסיון.

נבחרת שלושת האריות לא זכתה בכלום מאז 1966 וגם אז הייתה נחשבת הזכייה בגביע העולם ללא פחות מנס. למרות זאת, גם 58 שנים של חוסר הצלחה ואכזבות רצופות לא הצליחו ללמד את שכנינו בבריטניה יותר מדי. לראייה, כמות הציפיות הלא הגיונית שהייתה סביב הנבחרת לפני פתיחת היורו.

די להסתכל בביקורות המפרגנות של הפרשנים בממלכה לפני פתיחת הטורניר, שבדרך כלל נוהגים לקטול בחריפות כל דבר שהוא פחות ממושלם בחוסר סבלנות אופייני. “זו הנבחרת הכישרונית ביותר אי פעם”, הצהיר פול מירסון הרבה לפני שריקת הפתיחה בגרמניה, אך מעטים מאיתנו באמת יסכימו עם האמירה השנויה במחלוקת הזו בהסתכלות קצרה ואובייקטיבית לנבחרת שכללה את פרנק למפארד, פול סקולס, וויין רוני, ריו פרדיננד, סטיבן ג’רארד, דייויד בקהאם ועוד רבים וטובים אחרים. שוב, על אף האכזבות החוזרות ונשנות במרוצת השנים, בבריטניה סירבו לצנן את ההתלהבות בחוסר התחשבות מוחלט בהשפעה של הלחץ והציפיות על השחקנים. עד כה, נראה שההשפעה היא לא זניחה בהחלט.

שחקני נבחרת אנגליה מאוכזבים (רויטרס)

סיבה נוספת ליכולת המפתיעה לרעה של כוכבי הנבחרת שכל כך הצליחו העונה במדי קבוצותיהם השונות, היא המאמן, סאות’גייט. המאמן היה חשוף לביקורות רבות במהלך שנותיו כאחראי על הנבחרת ולא בכדי, ההחלטה הביזארית על החילופים לפני הפנדלים בגמר היורו הקודם, ההפסדים לקרואטיה וצרפת במונדיאלים השונים הם רק חלק מהעניין. נכון, לא הכל תלוי במאמן ותמיד קל להפנות אצבע מאשימה, אך לפעמים צריך לקטוע את הבעיה מן השורש.

“אנחנו עושים ניסויים ועוד מחפשים מחליף לקלווין פיליפס”, אמר סאות’גייט אחרי התיקו שהיה נראה כמו תבוסה מול דנמרק, הכרזה שהייתה מועדת לפורענות מול כל אוהד עם קצת הבנה של המשחק והיכרות עם הסגל האימתני של האנגלים ובצדק מוחלט. הרי אין כל היגיון באמירה שכזו והדבר היחיד שהיא משדרת זה פרק המשך ישיר של שיברונות הלב שחוו האוהדים הבריטים במהלך כל השנים- לוזריות טהורה. קובי מיינו, אדם וורטון, הזזה של דקלאן רייס ואפילו שינוי מערך, כולם יכולים להוות פתרונות קלים ואפשריים לבעיה ההזויה שמצטיירת כבריחה עלובה מלקיחת אחריות. זה בדיוק מה שהנבחרת הזו לא צריכה, בדיוק היכן שצריך להיעשות השינוי.

הארי קיין, ניסה להגן על חבריו במסע"ת (רויטרס)

אבל אצל סאות’גייט, הדברים תמיד הולכים לאט, תמיד הולכים נגד הזרם. המאמן היה חייב לוותר על ג’ראד ברנת’ווייט, אחד מהבלמים המצטיינים של העונה בפרמייר ליג, ולשמור אמונים ללוק שואו, זה לא שהם על אותה העמדה, אך הקיבעון כמעט מתריס וההחלטות גורמות לאוהדים אנגלים למרוט שערות מרוב עצבים. וגם אם נניח את הזימונים, שהם תמיד החלטה סובייקטיבית של המאמן ותמיד יש שיתמכו ויש שיתנגדו לחלקם, גם בזימונים שעשה, המאמן מסרב להראות הבנה וגמישות.

קול פאלמר, אולי השחקן הטוב בליגה האנגלית אחרי פיל פודן, קיבל אפס דקות על המגרש עד עכשיו, גם כשהנבחרת הייתה זקוקה לשחקן שישלוף שפן מהכובע- המומחיות של הווירטואוז של צ’לסי. קובי מיינו ואדם וורטון, מתגליות העונה, הראשון קיבל ארבע דקות ניחומים מול סרביה והשני אף לא דקה אחת. אנתוני גורדון, שחקן הכנף התוסס של ניוקאסל גם הוא לא קיבל אפילו קמצוץ של צ’אנס להוכיח שהוא יכול לתרום. גם שינוי מערך היה מתקבל בברכה. זה לא שהשחקנים או הצעדים הללו היו פותרים את הפלונטר בוודאות, אך שילובם באמת היה מביא רוח של שינוי, משדר יציאה מהתבנית, חשיבה מחוץ לקופסה וניסיון אמיתי להפוך את הסיטואציה.

קול פאלמר, אנתוני גורדון, אדם וורטון וקובי מיינו באימון נבחרת אנגליה (רויטרס)

באנגליה משוועים למאמן נועז שלא ינסה לשרוד ולגרד ניצחונות, אלא שיגרום לנבחרות אחרות לפחד ויכניס ווינריות כערך עליון. רבים הם האוהדים שמקווים להתעלות של המאמן המושמץ, אך אם זה מעבר ליכולתו של סאות’גייט, הוא בוודאות לא האיש הנכון ולנאיביות ותקוות שווא לניסים על חצי רגל בנבחרת, אין מקום כלל.