ההזדמנות של הספורטאים

המקרה של עבס סואן, שנכנס לעימות פיזי עם אוהד שקרא לעברו קריאות גזעניות, הביא לתגובות רבות. ברור שהתגובה של סואן לא היתה במקום וכדמות ייצוגית, מאמן ומחנך, הוא נגרר לאלימות למרות שהיה חייב להתנהג אחרת. אבל הוא בחר להגיב. רבים אחרים בוחרים לא להגיב.

אם לי היו קוראים קריאות גזעניות לא בטוח שהייתי מתנהל אחרת. אם הייתי מבליג, אני מקווה שלא הייתי נרדם בשקט בלילה. לא רק בגלל הקריאות עצמן, אלא בגלל הבחירה שלי לא לעשות עם זה כלום.

הבחירה היא המרכז כאן. לספורטאים מובילים יש במה משמעותית, מסתכלים עליהם, הם מהווים דמות לחיקוי, המוני צעירים היו רוצים להיות במקומם אם לא כמוהם.

אבל איזו מין במה זו? עבור רובם זוהי במה בה מופגנים הכישורים הספורטיביים, עבור מקצתם זוהי במה רחבה יותר להעברת ה"אני מאמין" שלהם, להעביר מסרים מעבר לספורט ולהשפיע מהמקום המרכזי בו הם נמצאים.

סמואל אטו. איים לרדת מהמגרש (רויטרס)

אפשר להבין את רוב השחקנים אשר בוחרים לא לעשות עם זה דבר. החשש הוא שאם יתייחסו לדברים מסביב לספורט הם ייתפסו כלא מרוכזים בספורט עצמו. החשש הוא להעביר מסרים לא פופולאריים ובעקבות כך להיות מנודה, חשש לאבד את המקום בהרכב ועוד.

כשהם כבר נשאלים לגבי דעותיהם החברתיות או הפוליטיות, הם מעדיפים להישאר בתחום הספורט ולא להיגרר למקומות אחרים. כל כוכב שיתייעץ עם יועץ תקשורת יקבל עצה לא להיכנס למקומות האלה. כל מאמן יבהיר לשחקניו שעדיף להתרכז בספורט נטו אחרת מאבדים כיוון ופוקוס.

אבל יש גם שחקנים אחרים בעלי אמירה חברתית שממנפים את הבמה שלהם כדי להשמיע ולהשפיע. אחת הדוגמאות הידועות היא של סמואל אטו, שידוע לא רק ביכולתו על כר הדשא אלא גם בלחימה שלו כנגד תופעת הגזענות. במשחק של ברצלונה בסראגוסה לפני מספר שנים הוא שמע חיקוי קופים שהושמעו לעברו והחליט לעשות מעשה.

עודד קטש. הצטרף לקמפיין נגד גירוש עובדים זרים וילדיהם (שרון קביליו)

באקט עוצמתי וחד משמעי איים לרדת מכר הדשא ובכך העביר מסר חד של אפס סבלנות כלפי גילויי גזענות. כמה פעמים לפני כן הושמעו קריאות שכאלה לעבר שחקנים שחורים? אין ספור. מה עשו עם זה השחקנים הרלוונטיים – לא יותר מדי.

גם עודד קטש כנראה החליט שהבמה שלו היא לא רק במת האימון והכדורסל אלא במה רחבה יותר. הוא הצטרף לקמפיין נגד גירוש עובדים זרים וילדיהם. קטש הוא קונצנזוס, הקמפיין הוא לא קונצנזוס. לקטש יש מה להפסיד ובכל זאת לקח על עצמו את הדבר.

הבעת עמדה או אמירה משמעותית יכולה להיות לא רק כהתנגדות למשהו או רק בעולם הפוליטי. כנסו לוויקיפדיה ותריצו ערך של הפועל ירושלים (כדורסל). מעבר להצגת פרופיל הקבוצה והישגיה, יש התייחסות נפרדת לעדי גורדון וסיסמת "יש בנו אהבה והיא תנצח", שהפכה לאחת מסיסמאות הקבוצה.

עדי גורדון. יש בו אהבה והיא תנצח

גורדון, המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה, לקח ב-1996 את המנהיגות שלו והכריזמה שלו צעד אחד נוסף מעבר לתחום הספורט בלבד. הוא סחף אחריו מאסת אוהדים שלמה לחיבור רגשי חסר תקדים והבחירה באהבה כדבר מלכד. זה אינו מובן מאליו, אין כמו שנאה כדי ללכד את השורות וגורדון ייצר משהו אחר.

גורדון, שכבר הפך לסמל של הפועל ירושלים, הוביל את הקבוצה למעורבות עמוקה יותר בענייני הקהילה. הוא הביא לקבוצה את התפישה האומרת כי "ירושלים היא לא קבוצה שיש לה קהל, אלא קהל שיש לו קבוצה". תפישה זו הוא יישם על ידי הקמת בית ספר לכדורסל בקהילה, אירועי צדקה ופעילויות חברתיות אחרות.

גם לו הייתה בחירה להתמקד בכדורסל נטו אבל הוא בחר להעביר מסר מעבר לכך, כי הבמה קיימת וזאת בחירה מה לעשות איתה. לא כולם צריכים להיות שנונים, כריזמטיים עם אג'נדה חברתית מגובשת כדי להותיר חותם.

יוסי בניון. משפיע על צעירים (GettyImages)

אחת הדוגמאות היא יוסי בניון שבענווה שלו ובדיבור בגובה העיניים משפיע על כדורגלנים צעירים וילדים רבים ללכת בדרך של עבודה קשה, עם הרגליים על הקרקע וללא משוא פנים.

רבים מהשחקנים מבינים את ההשפעה שלהם ומרבים ביקורים בבתי חולים כדי לרומם את רוחם של ילדים חולים. זוהי דוגמא טובה של שימוש בבמה שניתנת לך כדי להשפיע מעבר לתחום הספורט. ושוב, זו בחירה אם לעשות את זה פעם-פעמיים יחד עם הקבוצה כשנקבע לה ביקור או לקחת את זה צעד אחד קדימה כדרך חיים.

עומרי כספי בפעילות עם ילדים (שי לוי)

אז נכון שהבמה של כוכב הספורט מוכרת לכולנו, אבל כשחושבים על זה עוד מבינים שלכל אחד מאיתנו יש את הבמה שלו: המנהל עם העובדים שלו, האבא עם הילדים שלו, הבלוגר עם הקוראים שלו, התפקיד שלך בעבודה, הקהילה החברתית אליה אתה שייך ועוד.

בעצם, הכתבה מיועדת לכולנו ושואלת את השאלה הבאה – מהו החותם שלך? מהו המסר שאתה רוצה להעביר? מה חשוב לך? במה אתה מאמין? ומה אתה מוכן לעשות כדי לקחת את זה צעד אחד קדימה?