ראשית אני חייב לציין שהמטרה של נבחרת ישראל הושגה. עשינו שש נקודות בשני משחקי חוץ. זה התחיל מהניצחון הקשה על קפריסין, ונמשך עם הניצחון הלא פחות קשה באנדורה. אני שמח על התוצאה שהשיגה ישראל, אך לא הכל ורוד.
צריך להודות: לא חכמה לשחק מול נבחרת ברמה של נבחרת בקאנטרי קלאב. מדובר בנבחרת חלשה מאוד, עם שחקנים שהם אפילו לא מקצוענים. אני לא מבין מדוע לא נתנו לשחקנים מסוימים, ששיחקו בניצחון על קפריסין, לנוח מעט על הספסל ולא לפתוח.
למה לא לתת לשחקנים אחרים את ההזדמנות מול נבחרת כל כך חלשה? מהניצחון על אנדורה צריך לקחת רק את הנקודות. לא את הדרך, לא את היכולת ולא שום דבר – רק את שלוש הנקודות החשובות שאספנו בקמפיין מוקדמות היורו.
עם זאת, יש מספר נקודות חיוביות, כמו למשל היכולת של עומר דמארי וטל בן חיים, שהפגינו יכולת גבוהה גם במשחק הקודם, אך הוחלפו.
 |
| דמארי. שלושער נפלא (רז אמיר) |
|
| |
הם הראו לנו פעם נוספת איזו טעות זאת הייתה להחליפם מול קפריסין. בן חיים הוכיח בשני המשחקים האלו איזה שחקן הוא. עכשיו הוא צריך לשמור על יציבות והשמיים הם הגבול.
מבחינת אלי גוטמן, הוא חייב להפסיק לבקר כל מסירה או נגיעה בכדור של אחד משחקניו. זה מוריד להם את הביטחון ופוגע בו. אם השחקנים לא הבינו מה המאמן הלאומי רוצה בתקופה הכה ממושכת של האימונים, איך הם יבינו מה הוא רוצה ב-90 דקות?
 |
| טל בן חיים חוגג עם השחקנים (רז אמיר) |
|
| |
ה-1:1 בין בוסניה לבלגיה מצוין לנו. זה כאילו נבחרת ישראל הרוויחה שתי נקודות. כשגוטמן התפלל שהמשחק מול בלגיה יידחה בשל המלחמה, הוא ידע מה הוא עושה. שחקנים נכנסו לכושר טוב יותר והתגבשו, ואנחנו וגוטמן הרווחנו מכך. עשינו שש נקודות מכלום ופתחנו את הקמפיין ברגל ימין ועם תחושת ביטחון.
בוסניה לעומת זאת, השיגה שתי נקודות מתשע אפשריות, ובעוד כחודש היא תגיע לישראל למשחק מול נבחרתנו בסמי עופר. אם נצליח להתעלות ולנצח את בוסניה בבית, הקרב על המקום השלישי לא יהיה בין ישראל לוויילס, אלא בין בוסניה לוויילס.