בכל מחזור מנהלת הליגות מפרסמת את נתוני הקהל של משחקי סוף השבוע הקודם. המספרים החלו באיזור ה-60 אלף אוהדים, ירדו לכיוון ה-50 אלף, במחזור התשיעי הוא הגיע ל-47 אלף איש ובמחזור העשירי המספר צפוי לרדת אפילו יותר. למה? כי מסתבר שהכדורגל לא שייך לאוהדים.
הכדורגל בישראל שייך לעבר. בישראל יש אנשים שחושבים שאפשר לשחק כדורגל עם עונשים שפוגעים בסופו של דבר באוהד הפשוט שרק רוצה להנות במשך 90 דקות מהקבוצה שלו ולדחוף אותה לניצחון. בגלל אותם עונשים, הנפגעים הם האנשים ביציע ולא הקבוצה.
הרי כסף של מכירות כרטיסים אפשר להחזיר. הפגיעה בכיס של אנשים עמידים שמחזיקים קבוצת כדורגל היא כזאת שאפשר להתאושש ממנה עם הכנסת היד קצת יותר עמוק. עונשי הרדיוס שמחולקים בכל שנה על ידי בית הדין פוגעים בכל גוף שקשור לכדורגל – הרי ראינו בדיוק מה קרה בתקופת הקורונה. כדורגל ללא קהל הופך לפחות מעניין, פחות אטרקטיבי ופחות נחמד לצפייה. לא סתם היו גופים שבחרו לשדר משחקים עם רעש של קהל בזמן הסגרים.
חזרה רגע לנושא הקהל. מכבי תל אביב תביא בשלושת משחקי הבית הבאים שלה משהו באיזור ה-17,000 איש, כמעט 6,000 פחות מהכמות הממוצעת שלה בבלומפילד. הפועל תל אביב הביאה מעל 8,000 אוהדים למשחק ומעל 4,000 אוהדים לרוב משחקי החוץ. במכבי נתניה המצב גם הזוי – רק בשלושה משחקי בית לא הייתה הגבלת קהל. במשחק מול הפועל ב”ש היה יציע סגור ושני הקהלים ישבו אחד ליד השני ומול ריינה הכיסאות נותרו ריקים.
מול ריינה בשבת האחרונה האצטדיון בנתניה היה ריק לחלוטין. תחשבו איזו אווירה מטורפת הייתה יכולה להיות בדקה ה-97’ בשער הניצחון של לירן רוטמן. 5,000 אנשים שלבושים בצהוב-שחור עפים באוויר. אפילו המאמן המאוכזב שרון מימר הביע בסיום המשחק את אכזבתו מהמחסור באוהדים: “אני קורא לכולם להחליף את העונשים האלו כי זה רק הורס את החוויה”.
מה האלטרנטיבה? עונשים מידתיים ופרטיים. לא מצאתם את האוהד הספציפי שזרק את הכוס למגרש והפריע למהלכו? קנס מוגבר לקבוצה. אוהדים הפעילו פירוטכניקה? אפשר להסדיר את העניין באצטדיונים ולקנוס בצורה חמורה רק את מי שמעיף למגרש. עם הערות גזעניות וקללות העונש לקהל הוא הולם, אבל הענישה הקולקטיבית כבר חלפה מין העולם וצריכה לחלוף גם מהכדורגל.
מחזור 10, יש שני אצטדיונים ריקים ובעתיד גם יציעים סגורים. במקום לקרב את הכדורגל לאוהדים ולתת לרוב השפוי לעודד, נכנעים למיעוט ההרסני שמגיע כדי לעשות בלאגן. בואו ניקח סיטואציה: אוהדי הפועל ת”א נענשים על החזרת כדורים למגרש בזמן משחק והפרעה למהלך התקין. בית הדין מחליט לסגור את היציע (ולפגוע במעל 5,000 אוהדים) למשחק אחד, אבל הקבוצה לא תופסת את המתפרע.
אז במשחק אחד הוא לא יזרוק כדור, אבל משחק שאחר כך כן ואז האוהדים האדומים יאלצו לראות עוד משחק בבית. בשביל מה לפגוע בקבוצה הגדולה ולא לתפוס את המפגע הבודד? לא צריך להכניס משטרה ליציעים בשביל לגרום לו לא להיכנס יותר ליציע. עובדה שמכבי ת”א ומכבי חיפה מוצאות מדי פעם את אותו אדם שעושה פעולה שעולה לקבוצה בכסף. אם הן יכולות להכניס את היד לכיס כדי לחסוך כסף אחר כך, למה קבוצות אחרות לא יכולות לעשות את זה?
בנוסף, הפגיעה היא לא רק בחווית הכדורגל שהאוהדים יוצרים, אלא בכסף שמתבזבז לאותו אוהד במידה והקבוצה מקבלת עונש רדיוס. בואו ניקח אוהד מכבי תל אביב שיושב בשער 11. אוהד חדש היה צריך לשלם השנה על מנוי 1,200 ש”ח, בממוצע 66.6 ש”ח למשחק. מול בני ריינה במחזור הראשון היציע היה סגור, בעוד שלושה משחקים מעכשיו היציע גם כן יהיה סגור. בנוסף ל-266.6 ש”ח שהאוהד יפסיד, הוא יאלץ להוציא סכום גבוה אף יותר כדי כן להיכנס למשחקים ביציעים אחרים. במקום 1,200 ש”ח, הסכום כבר מגיע למעל 1,500. ומה היה חטאו? רצה לעודד את קבוצתו בבלומפילד.
זה הזמן לקרוא לכולם: בואו נמשיך לעודד בכל הכוח לא נתעסק בשטויות שמסביב. בואו נוקיע את האחוז הבודד שרוצה לפגוע בנו ונתרכז בדבר העיקרי שאנחנו באים לעשות בזמן משחק: לדחוף את הקבוצה שלנו לניצחון. בשירה, בעידוד, בתפאורה וביצירת אווירה מטורפת. הכדורגל הוא דבר מדהים והוא שלנו, בואו נחזיר אותו ביחד למקום אליו הוא שייך.
הכתוב הינו טור דעה.