נאפולי השנה היא קבוצה מיוחדת. מאחת שחשבו שתיאבק על המקום השישי או אפילו על השביעי בטבלה, היא הפכה לאחת המועמדות לזכייה בליגת האלופות ובדרך הבטוחה לזכייה היסטורית באליפות, ראשונה מאז ימי דייגו מראדונה. מי שמובילים אותה לשם, מעבר כמובן לספאלטי הנהדר, הם ויקטור אוסימהן ודייגו מראדונה הגיאורגי. אה סליחה, חביצ’ה קברצחאליה.
הקיצוני של הקבוצה מדרום איטליה עושה בית ספר לכל העולם. מהרגע הראשון שדרך על הדשא באצטדיון על שמו של האליל הארגנטינאי הוא גרם לאוהדים לחלום על סופרסטאר חדש, שנקנה בסכום פעוט יחסית מדינמו טביליסי, שיכול להרים אותה לגבהים אליהם לא הגיעו מאז סוף שנות השמונים.
וכאן בדיוק מגיעה הבעיה. נאפולי, כעיקרון, הייתה בדרכה הבטוחה לעונה פיננסית. אחרי שמכרה את הנכסים הגדולים בדמותם של לורנצו אינסינייה, קאלידו קוליבאלי ודריוס מרטנס, הקבוצה פתאום הופכת לכזאת שיכולה ליצור שושלת שיכולה לשלוט באיטליה ואולי גם באירופה בעתיד הקרוב. במועדון שמחפש למכור בהרבה ופחות לקנות בהרבה, קשה לבוא ולשים את האצבע על כמה זמן בדיוק חביצ’ה קברצחאליה יישאר שם.
כל האימפריות הגדולות, או אלו שיש להן הרבה כסף בגלל שליטה של שייח’ כזה או אחר, כבר לוטשות עיניים לכיוון הגיאורגי. הוא כבר הצהיר שהוא מדרידיסטה והחלום שלו זה לשחק שם, אבל תמיד קיים החשש שהוא יסיים כמו אדן הזאר, במיוחד שתג המחיר שלו זהה לזה שהיה לכוכב הבלגי – 100 מיליון אירו.
אין סיבה שקברצחאליה יעבור בשנים הקרובות לקבוצה אחרת. אם יש משהו שיכול להיות חסר למראדונה במורשת שלו בנאפולי זה הצלחה במפעל הבכיר של אירופה. כאן, לפחות לפי העונה, יש אופציה של פעם במילניום להצליח גם בליגת האלופות ולזכות בפעם הראשונה בתואר היוקרתי. אם הצמד יישאר, ובמיוחד חביצ’ה, יש סיכוי לשושלת גדולה שיכולה להצליח בכל מקום.
ליון של תחילת שנות ה-2000 הייתה כזאת. היא נכנסה לוואקום שהיה קיים בכדורגל הצרפתי וזכתה בשבע אליפויות ברציפות. הוואקום היום נמצא בכדורגל האיטלקי, שנמצא בזמנים שבהם אין אף קבוצה ששולטת לאורך זמן, במיוחד לאור הירידה של יובנטוס.
קברצחאליה יוכל להפוך לאגדה בנאפולי ולהפוך את נאפולי לקבוצה אגדית בעצמה. אם הוא יעזוב לקבוצה גדולה אחרת, לא יהיה לו את המקום של להביא אותה לגדולה ברמה בינלאומית, או לפחות כזו שתישאר בזיכרון לנצח נצחים. אחרי שיעשה מספר שנים בטופ של איטליה ויצעיד את הנאפוליטנים לכמה תארים, הוא יוכל לעזוב בראש שקט ובידע שיש עוד מקום שמעריץ אותו, ולא רק בגיאורגיה.