אחרי יותר מדי שנים, בית”ר ירושלים חזרה בעונה שעברה לצמרת של הכדורגל הישראלי. זה אמנם עדיין לא היה לחלק הגבוהה שלי, אם כי לשיפוליה, אך נדמה היה לרגעים שטדי שוב הפך להיות מקום שמפחיד לשחק בו, הקבוצה של ברק יצחקי רשמה לראשונה מזה הרבה מאוד זמן ניצחונות מרשימים על הגדולות, ביניהם מכבי ת”א ומכבי חיפה, ונדמה היה שהמנורה בבירה שוב נדלקה.
למרות זאת, לאורך כל הדרך, שמענו בעיקר הנמכת ציפיות. “אנחנו עוד לא שם”, בקונסטלציה כזו או אחרת, היו מילים שנאמרו פעם אחר פעם ע”י המאמן ברק יצחקי והמנהל המקצועי אלמוג כהן. בסדר, בכל זאת, מדובר היה בעונה שלפניה הקבוצה עוד הייתה שקועה במאבקי תחתית, אך תוקפה של ההנחה פגה, והעונה, כבר אין תירוצים: בית”ר ירושלים תצטרך לכל הפחות לרוץ לאליפות, ושום ססמה כזו או אחרת כבר לא תתקבל בבית וגן.
אז יגידו שהתקציבים של המכביות מתל אביב ומחיפה, וגם זה של הפועל באר שבע, גדולים יותר. וזה כמובן נכון. יגידו שהן “מנוסות” יותר. נגיד. אבל לבית”ר ירושלים יש עדיין משהו שנכון להיום, לא קיים באף אחת מהגדולות – ואני מדבר כמובן על כמות הכישרון, והתקרה הכה גבוהה שהסגל הזה יכול להגיע אליו, לו רק ברק יצחקי ידע כיצד להשתמש בו נכון, ואלמוג כהן ידע לשפצר אותו עד לסיום החלון בעוד שני זרים איכותיים.
סוגיית החיזוק תלויה כמובן קודם כל בבעלים ברק אברמוב, שעד כה עושה עבודה פשוט נפלאה, משיקום המועדון כשלקח אותו, ועד החזרתו לצמרת הכדורגל הישראלי בשנה האחרונה. כעת, גם הוא יצטרך לעשות את קפיצת המדרגה ולהכניס את היד עוד יותר עמוק לכיס כדי באמת לתת פייט לטוענות לכתר.
ברק יצחקי ואלמוג כהן (אורן בן חקון)נתחיל מהקישור. בעונה האחרונה נוכחנו לגלות שוב שבדיוק כמו גוף האדם, כך גם בקבוצת כדורגל, הלב הוא החלק החשוב ביותר. אותו לב במרכז המגרש שכלל את קינגס קאנגווה ולוקאס ונטורה לקח את הפועל באר שבע עד כדי פסע מדאבל היסטורי. עדיין לא ברור האם השניים יישארו לנוכח ההדחה של אלונה ברקת מאירופה, אך כשמסתכלים על הקישור של בית”ר, הקשר האחורי אילסון טבארש אמנם עדיין חידה, אך ירין לוי שכבר הראה בעונה שעברה, הראשונה שלו בליגת העל, שהוא מהטובים ביותר בתפקידו בישראל, ודור מיכה, שבשקט בשקט חזר להיות בדיוק אותו כוכב הכדורגל שזכה בשחקן העונה בימין במכבי ת”א, מדובר בקישור הכי טוב בליגה לצד זה של הפועל באר שבע, ובטח ובטח טוב משמעותית מזה של מכבי חיפה ומכבי תל אביב, נכון לנקודת הזמן הזו.
ועם כל הכבוד לקישור, המטרה בכדורגל היא להכניס את הכדור לתוך השער, ומי שעשה את זה הכי הרבה בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות הוא כמובן עומר אצילי. הסיפור של אצילי מודל 2025 מזכיר קצת את החזרה שלו לארץ אחרי הגלות בקפריסין ב-2021. אז, הוא הגיע באמצע העונה ונתן את התוספת לאליפות, אך איש לא ציפה להתפוצצות שתגיע לאחר מכן, בדמות שתי זכיות בתארי מלך השערים ושחקן העונה. עוד חזון למועד, אבל תסריט התפוצצות שכזה, לפחות בפן האישי, הוא ממש לא מופרך כשמסתכלים על פתיחת העונה שלו עד כה, שכללה כבר שלושה שערים. אם זה אכן יקרה, ובית”ר תקבל את אצילי של מכבי חיפה, היא תהיה כבר בחצי הדרך לעבר התואר.
על ירדן שועה באמת שאין מה להרחיב. מדובר בגאון כדורגל, שעם השנים הפך גם לקפטן אמיתי וסמל של ממש עבור הירושלמים. היו שחשבו שההגעה של אצילי תפגע לו באגו, אבל שועה, כמו קפטן גדול אבל בעיקר כמו גבר אמיתי שבטוח בעצמו ומפוצץ ביטחון עצמי, לקח את אצילי לחיקו, שילב אותו בצורה הטובה ביותר וראה לנגד עיניו רק את טובת הקבוצה, עם פרגון שהפתיע את כולם. חוץ מאת שועה.
אבל זה לא נגמר בהרכב, הרי שבשביל לרוץ עד הסוף נדרש עומק בסגל, והספסל של בית”ר ירושלים הוכיח את עצמו לא מעט פעמים גם בעונה שעברה. שחקנים כמו סילבה קאני וטימוטי מוזי הראו שהם יודעים לעלות כמחליפים ולשנות משחק, כשגם עדי יונה, אם יחזור ליכולת שאפיינה אותו בעבר, יוכל להיות אקס פקטור.
אז מה חסר? נכון לעכשיו, עוד בלם זר לצידו של קרבאלי שעד כה לא ברור האם מדובר בשדרוג על אריסון מרסלן, ואולי גם עוד מגן ימני. אך מעבר לשחקן כזה או אחר, העבודה של ברק יצחקי (שיצטרך גם להפסיק עם ההתחכמויות ושינויי השיטה הלא הכרחיים שפגעו בבית”ר בעונה שעברה) תהיה למצוא את הנוסחה שתהפוך את בית”ר לקבוצה שיודעת לעבוד כקבוצה, גם בפן ההגנתי, על כל חלקי המגרש, ולהפוך אותה לקבוצה פחות נאיבית. ראינו ניצנים של זה בעונה שעברה וגם בניצחון 0:2 על מכבי חיפה ברבע גמר גביע הטוטו, והעונה, זה כבר צריך להתפוצץ, והצוות כהן את יצחקי צריכים להתעדכן; הם צריכים להיות “שם”, ובגדול.
ירדן שועה ועומר אצילי (חגי מיכאלי)