ב-14 במרץ 2023 אישרה פיפ”א בכנס חגיגי את הפורמט החדש של המונדיאל, שאמור להעלות את רמת העניין ולאפשר לנבחרות נוספות לקחת חלק בטורניר היוקרתי. על פניו, הכוונות מאוד טהורות, וכל מי שיתנגד לרעיון הוא “רשע” שלא מבין את הרגש שיש בכדורגל. אתם יכולים לקרוא לי רשע, לא מבין בכדורגל וחסר רגש, אבל השינוי הנ”ל הוא בסך הכל תרמית של הארגון המושחת לכאורה שמתיימר לייצג את האינטרסים של חובבי הכדורגל, והוא נועד לרפד את הכיסים של קברניטיו ותומכיו (מישהו אמר קטאר?).
לפני שנמשיך, קודם כל צריך להבין מה בדיוק השתנה. מספר הנבחרות עלה מ-32 ל-48, כש-16 המקומות הנוספים חולקו בין היבשות השונות. במקום שמונה בתים של ארבעה נבחרות, אנחנו נקבל 12 בתים כאלו, כשישוחק שלב נוסף בין שלב הבתים לשמינית הגמר שנקרא “32 הגדולות”.
העולות הן שתי הראשונות בכל בית, בתוספת שמונת הנבחרות הטובות ביותר שיסיימו במקום השלישי. משם הדרך נשארה (לפחות בינתיים) זהה למה שהכרנו עד כה, כשהמדינות הנותרות יתחרו במשחקי נוקאאוט בודדים עד לגמר הנכסף שיערך ב-19 ביולי בניו יורק. סך הכל, 104 משחקים שישוחקו בטורניר במקום 64.
מייצג מחאה של ג'אני אינפנטינו (IMAGO)על פניו, חגיגת כדורגל של ממש, יותר משחקים – יותר כיף, והכל ורוד ונהדר, אבל מה עם ערך הספורטיביות? השינוי שבוצע גרם לכך שעוד נבחרות, שלא בהכרח מעפילות בדרך קבע למונדיאל, ישתתפו בטורניר, ולכן אנחנו רואים נבחרות לא חזקות במיוחד כמו קורסאו, האיטי, אוזבקיסטן וקייפ ורדה מגיעות למעמד, וזה עוד מבלי שדיברנו על עיראק וקלדוניה החדשה שנמצאות בשלב הפלייאוף נכון לכתיבת שורות אלו.
כל זה רק ישיג את המטרה ההפוכה – אנחנו נקבל תוצאות הזויות ומופרכות, משחקים יהפכו חסרי משמעות מוקדם מאוד ולנבחרות מסוימות לא יהיה על מה לשחק. העניין של צופי הכדורגל עלול לרדת, ועמו גם הרייטינג וההכנסות מחסויות. נניח ואני טועה, והעניין יישאר זהה ופיפ”א תמשיך להרוויח בכמויות, מה יקרה להיסטוריה המפוארת של הטורניר הענק הזה? כשהארי קיין ונבחרת אנגליה יפגשו את את קלדוניה החדשה, יכול מאוד להיות שנקבל תוצאות אסטרונומיות שיעוותו את העבר.
החלוץ הנהדר, כבודו במקומו מונח, יוכל “לרפד” את סטטיסטיקת ההבקעות שלו, ולשבור בקלות שיאים היסטוריים של אגדות המשחק, כמו שיא השערים בכל המונדיאלים של מירוסלב קלוזה, או מספר ההבקעות הגבוה ביותר בטורניר אחד ששייך לז’יסט פונטיין ונקבע לפני 67 (!) שנים בגביע העולם של 1958. כל ההישגים המפוארים הללו, ועוד הרבה אחרים, שחלקם לא נשברו כבר עשרות שנים, יוכלו להישכח בקלות, גם בגלל היריבות החלשות וגם בגלל כמות המשחקים המוגדלת. כל היוקרה וההילה סביב השיאים תיעלם כלא הייתה.
קלדוניה החדשה מוגרלת לפלייאוף המונדיאל. לא אישי נגדה (IMAGO)אני זורם עם פיפ”א, נניח ובאמת צריך להגדיל את כמות הנבחרות כי יש ביקוש לעוד משחקים, וכל זה בסוף יטיב עם הצופה הפשוט בבית, למה לא לתת לנבחרות שבאמת מגיע להן לעלות? במקום לפזר את הכרטיסים הנוספים לטורניר בתבונה, נוצר מצב שדווקא היבשות עם הנבחרות החלשות יותר, נהנו מגידול משמעותי בכמות המדינות שהן שולחות למונדיאל.
באירופה רק ארבע נבחרות מבין איטליה, ווילס, אוקראינה, שבדיה, פולין, טורקיה, צ’כיה אירלנד ודנמרק ועוד, יעפילו לבמה היוקרתית בעולם. ומהצד השני, אנחנו מקבלים פלייאוף בין-יבשתי שיעניק כרטיס למונדיאל לשניים מבין ג’מייקה, הרפלובליקה הדמוקרטית של קונגו, קלדוניה החדשה, בוליביה, סורינאם ועיראק. אני חושב שמיותר לציין איזה פלייאוף חזק יותר.
נבחרת איטליה. עלולה למצוא את עצמה מחוץ למונדיאל (IMAGO)בשורה התחתונה, יש פה החלטה שעל פניו אמורה להיות בשביל אוהדי הכדורגל ולגרום לעניין נוסף בגביע העולם, אך בסוף, כמו רוב הדברים בעולם, היא סובבת סביב ריפוד הכיסים של העסקנים ושותפיהם. הספורטיביות, התחרותיות, וההיסטוריה? הצחקתם את פיפ”א. לא אתפלא אם בגביע בעולם הבא, שייערך בשש מדינות שונות, אנחנו כבר נראה 64 נבחרות, מעניין איך אז ישראל תצליח לא להעפיל.
הכתוב הינו טור דעה.