המהלך להרחבת מכסת הזרים בליגת העל בכדורגל עורר לא מעט סערה, התנגדות ותחושת החמצה בקרב אלו שראו בכך פגיעה ישירה בשחקן הישראלי. המהלך יצא לפועל היום (חמישי) באופן רשמי, כשהמספר המותר עלה לשמונה, כאשר 12 מתוך 14 קבוצות הצביעו בעד, ואני אומר שדווקא בתוך כל הרעש וכל הפאניקה, המציאות היא פשוטה: זה אחד הצעדים החשובים ביותר שנעשו, המהלך הזה עשוי להועיל לטווח הארוך, גם לליגה וגם לשחקן המקומי, ודבר אחרון: זה לא איום, זו הזדמנות.
למרבה הצער, שנים ארוכות הכדורגל שלנו סובל מאיכות נמוכה, מקצב משחק איטי ומהיעדר יציבות מקצועית אצל הרבה שחקנים, כמה פעמים קורה לכם כשאתם רואים משחק בליגה הישראלית ואומרים לעצמכם ‘למה הם משחקים לאט?’ ‘בחו”ל זה לא היה קורה’, למעשה, כדי להתקדם, חייבים לשפר את רמת המשחק והדרך לעשות זאת – דרך תחרות אמיתית, שכוללת שחקנים איכותיים ולא משנה באיזה דרכון הם מחזיקים. הזרים שאפשר להביא יכולים להגיע מליגות טובות יותר ולעתים מביאים רמה מקצועית גבוהה, ובכך המשחק יהיה מהיר יותר ואינטנסיבי ובכך הליגה תיראה טוב יותר והרמה הכללית תעלה.
הטענה המרכזית נגד ריבוי הזרים נוגעת כמובן לדחיקת השחקן הישראלי והפחד שהוא ייעלם ושהצעירים יקבלו פחות דקות, אך למען האמת זה בכלל לא עומד במבחן המציאות ובעיניי צריך לשאול שאלה הפוכה – האם השחקן הישראלי באמת ראוי לדקות משחק? והאם מי שכן ראוי – לא יקבל אותן גם כשהתחרות קשה יותר? בסופו של דבר, בכל הקבוצות אומרים: תחרות היא בריאה, ובעצם מי שטוב, ישחק. כעת, ריבוי הזרים יכול דווקא לעלות את הרף ולהכריח את השחקן המקומי לעבוד קשה יותר, להשתפר ולהיות תחרותי יותר. זו לא פגיעה – אלא מוטיבציה, וכמה זה חשוב היום לשחקנים שנקראים הרבה פעמים “עצלנים”.
לוקאס ונטורה מכשיל את ז'אן מרסלן (רדאד ג'בארה)השחקנים הישראלים הצעירים קיבלו את הבמה שלהם, אם נסתכל על הנבחרת של אופיר חיים ששיחקה במונדיאליטו – נראה שהרוב, אם לא כולם, קיבלו את הקרדיט בקבוצות שלהם וחלקם אף התקדמו למועדונים בחו”ל: אם זה סתיו למקין, עיליי פיינגולד, רוי רביבו, ענאן חלאילי ודור תורג’מן, רן בנימין וכו’. ולמה זה קרה? כי הם לא פחדו מתחרות ולהעז, הם לא נעלמו, הם פרצו, למרות סביבה תחרותית, שאפשר להגיד שזה אולי דווקא בגלל זה.
אם רגע נביט בצד השני, בקבוצות עצמן ולא רק בשחקנים, המועדונים מחפשים הצלחה – מקצועית וגם כלכלית, זרים טובים מביאים תוצאות וחלקם מהווים שדרוג ושוברי שוויון, בעיקר בקבוצות הגדולות. השחקנים הישראלים, רבים מהם, נהנים מתנאים מועדפים בליגה – שכר גבוה שלא תמיד משקף ביצועים ודקות משחק שלא תמיד מגיעות בזכות וכשהתחרות מגיעה, יש הזדמנות לאזן את המערכת ולבנות מציאות שבה כל שחקן מרוויח לפי תרומתו.
בנוסף, הקבוצות הקטנות יכולות להרוויח לא מעט מריבוי הזרים, ולא רק להפסיד. קודם כל, מועדון שלא יביא שמונה – יקבל את המיליון שקל קנס של מי שיביא, ולא רק זה. שחקנים ישראלים צעירים אולי יקבלו פחות דקות בגדולות, אבל הם יעברו למועדונים אחרים בהשאלה ובכך ירוויחו, וגם הקבוצה שמקבלת אליה את השחקנים – מושאלים טובים, הקבוצות ישודרגו באופן ישיר ובכך ירכיבו סגל מגוון וגמיש יותר.
פדראו נלחץ על ידי קינגס קאנגווה (רדאד ג'בארה)למעשה, מי שמחפש פתרון אמיתי לשחקן הישראלי, צריך להפסיק להילחם במציאות ולמצוא תירוצים, צריך להתחיל להשקיע יותר במחלקות הנוער, במאמנים, בתשתיות ובכו’. לכן, לא מדובר בהרס השחקן המקומי, אלא דווקא בהצבתו מול רף חדש אמיתי, תחרותי ומי שיתעלה, יזכה לחשיפה, הצלחה ואולי להזדמנויות באירופה. מי שלא – יצטרך לעבוד קשה יותר וכך או כך, ליגה טובה יותר היא אינטרס של כולם, כן, גם של השחקנים הישראלים עצמם.
הידיעה הינה טור דעה של הכותב.