כולנו מכירים את התחושה הבאה – קמפיין של נבחרת ישראל נפתח, ההגרלה לא קלה, יש ציפיות לצד הרצון להיות מציאותיים, עד שמגיע עוד הפסד כואב שמעלה שוב את כל הביקורות הידועות ואולי גם קצת כאלה חדשות על המאמן וה-11 שמייצגים את המדינה. איך זה עובד למדינות אחרות ולא לנו, אנו תוהים.
אז את אותן רגשות קשה להסתיר או לנווט למקום אחר, אך את הביקורות – אפשר בהחלט וגם רצוי. היום, כשהתוצאה לא בצד הכחול לבן, רוב הביקורת תלך למה שקורה כאן ועכשיו, עם ניתוחים מעמיקים של הנבחרת הבוגרת. השחקן ההוא היה צריך לזוז לשם, זה לא היה צריך לפתוח ואחר היה צריך להיות מזומן. אבל האם זה הדבר הנכון היחיד לעשות? כנראה שלא.
אם נפנה את רוב הביקורות מהנבחרת הבוגרת למה שקורה למטה, במחלקות הילדים והנוער, העתיד עשוי בסבירות גבוהה להיות מבטיח יותר. הנושא הזה יושב לנו ב’מאחורה של הראש’, אך לא מקבל את תשומת הלב המספיקה. יש צורך בלהטיל יותר ספק באיכות המאמנים שמגדלים את הדור הצעיר, ברמת המתקנים והאימון, ולשאול עוד שאלות שיפנו את הזרקור לשורשים.
שחקני נבחרת ישראל מאוכזבים (ראובן שוורץ)אין זה אומר שצמרת העץ לא תקבל ביקורת אגב. נדרש לבקר את היכולת של ההגנה הישראלית, אך יותר לדאוג לאיך מפתחים שחקני הגנה טובים מגיל צעיר. נדרש לבקר את היכולת של כוכבים נפלאים שאמורים להוביל כמו מנור סולומון או אוסקר גלוך, אך יותר לדאוג לאיך אנחנו מגדלים כאן כמות גדולה של סולומונים וגלוכים נוספים.
נבחרת ישראל הבוגרת היא רק התוצר הסופי. כל עוד נמשיך לחשוש רק מהסימפטומים ולבקר בעיקר את ההווה, הסיכוי לכך שנסבול מהמחלה ונשאר תקועים בשנים הבאות, רק גדל. ושוב, בסופו של דבר השורה התחתונה בכדורגל היא התוצאה ואפשר לגמרי לחוות הצלחות גם עכשיו, כשגם הנבחרות הצעירות הוכיחו לנו שצומח פה דור מופלא, אבל זה לא מספיק. רוב הביקורת חייבת ללכת לאן שהבסיס נמצא.
הכתוב הינו טור דעה.