אין כבוד לסמלים בכדורגל הישראלי

זהו צירוף מקרים די מדהים ששניים מהסמלים הגדולים ביותר של הכדורגל שלנו ושל קבוצותיהם בפרט, אורי מלמיליאן ואבי נמני, מוצאים את עצמם - במרחק של כשבוע ימים - מחוץ למועדונים בהם היו לסמלים.

השורה התחתונה זהה, אבל הדרך כל כך שונה. נמני, עם קבוצה שהכסף נשפך בה כמו מים, לא הצליח לייצר תוצאות, לטענת הבעלים, ולעומתו מלמיליאן, שכל החיים חיכה להזדמנות לקבל את בית"ר ירושלים כמאמן, מגיע אליה כשקופתה ריקה.

החלום של כל-כך הרבה אוהדי בית"ר ירושלים לראות את הסמל שלהם מלמיליאן עומד על הקווים, התנפץ כבר באמצע העונה, וקשה לומר שזה היה מפתיע לאור מה שקרה בחודשים האחרונים במועדון.

אם לשים את האצבע על הבעיה של בית"ר ושל אורי, היא נמצאת אי-שם בתחילת העונה, במחנה האימון של הקבוצה. הצהובים-שחורים שיחקו מול חובבנים וניצחו אותם בתוצאות אסטרונומיות, כולם דיברו על שינוי, אבל בפועל הדברים עדיין קרטעו והמחנה לא הספיק כדי לראות לאן המועדון הולכת העונה מבחינה מקצועית.

כאשר הליגה נפתחה, ראינו שהסגל של בית"ר פשוט לא מספיק טוב. דווקא דריו פרננדס, עליו נלחמו כדי להחתים בסכומים שלא התאימו לתקופה הכלכלית של המועדון, הפך ממי שאמור היה למשוך את הקבוצה לבעיה הכי גדולה שלה.

מעבר לבעיות על כר הדשא, מלמיליאן לא חלם שכאשר הוא יעמוד על הקווים, הוא ימצא את עצמו מאמן קבוצה שלא כל הקהל עומד מאחוריה. הבעיות שלו לא התחילו ונגמרו מקצועית וכלכלית, ואליהן התווספו המלחמות מול היו"ר, איציק קורנפיין, דבר שלא הוסיף בריאות למועדון. הקהל שרק בוז ולא עודד את הקבוצה שלו, מה שלבטח לא עזר לשחקנים.

אורי מלמיליאן. "קשה היה לי לראות אותו בתקופה האחרונה" (יוסי ציפקיס)

לי באופן אישי היה קשה לראות את אורי בתקופה האחרונה, כמה הוא מיוסר וחסר שמחת חיים. בכל פעם שהוא חשב שהרוח נושבת לכיוון חיובי, המציאות טפחה על פניו.

אורי הוא איש עם עקרונות, ולא אחד שיעזוב באמצע הדרך, אלא אם הוא לא חושב שהדברים הולכים בדרך שלו ובצורה בה הוא יוכל להצליח. אם בית"ר היתה יכולה או רוצה להעמיד עבורו תקציב ראוי לחיזוק, אולי אפשר היה להפוך את העונה הלא טובה לבינונית, ללא מאבקי ירידה.

אלא שקורנפיין חשב ככל הנראה שאת מעט הכסף שמיועד להשקעה ברכש הוא מעדיף לתת למישהו אחר שיביא איתו רוח חדשה ולא למלמיליאן. 

רוני לוי. "איש כדורגל ראוי מהמדרגה הראשונה" (GettyImages)

רוני לוי, שבית"ר כבר סיכמה איתו, הוא איש כדורגל ראוי מהמדרגה הראשונה, אבל שני גורמים אחרים יעמדו למבחן. צד אחד הוא איציק קורנפיין, שחייב להבין שגם רוני לוי לא יספיק כדי להציל את המועדון עם הסגל הנוכחי והוא יצטרך למצוא מימון כדי לחזק את הסגל ב-2-3 שחקנים.

הנבחנים הנוספים הם אוהדי בית"ר ירושלים, שחייבים, לפחות עד לסיום העונה, להשאיר את המלחמות בצד ולתמוך בקבוצה. אחרת, יתכן שבסופו של דבר הם ינצחו את קורנפיין, אבל יפסידו את הקבוצה שלהם. השחקנים צריכים את התמיכה והעידוד, אחרת הם ימצאו את עצמם במאבקי ההשרדות.

אם הדבר הראשון בסדר העדיפויות של הקהל הוא סילוקו של קורנפיין, זו טעות. כדי לראות את בית"ר מתקדמת בכיוון חיובי, הקהל צריך לעזור לה לחזור למקום הראוי לה בכדורגל הישראלי.

קורנפיין. "צריך לחזק את הקבוצה" (גיא בן זיו)

המקרה של מלמיליאן מזכיר לי את תקופת אלי אוחנה. זה מדהים איך שני הסמלים הגדולים של בית"ר ירושלים, אוחנה ואורי, זכו לקבל את הקבוצה דווקא אחרי עידן כלכלי שופע.

גם אוחנה הגיע בזמן בעיות תקציביות וגם מלמיליאן מונה אחרי השנים הדשנות של ארקדי גאידמק. מסתבר שבסופו של דבר סמל הוא דבר יפה, כל עוד הוא יכול לבעוט בכדור וברגע שהוא מפסיק לבעוט, הוא כבר לא שווה כל-כך הרבה מבחינת האנשים שמנהלים את הכדורגל שלנו באהבה צבועה.

אנחנו צריכים לתת את הדעת איך הכדורגל שלנו והחברה שלנו בכלל, מתחילים להעריך יותר ולתת כבוד לאנשים שעשו המון בשביל הספורט הישראלי. למלמיליאן ולאבי נמני, שניים שנתנו מעל ומעבר לאורך הקריירה שלהם כשחקנים, לא זכרו חסד נעורים ליותר מדי זמן.