המשחק האחרון של נבחרת ארגנטינה סיפק לנו דו קרב יוקרתי על ראשות הבית. נבחרת ניגריה הגיעה כיחידה שלא ספגה, מול גאון הכדורגל ליאו מסי. אין ספק שהשאיפות של הנשרים הן להגיע כמה שיותר רחוק. לעומתם, האלביסלסטה לא יתפשרו על פחות מהגביע המוזהב.
ראינו משחק גדול עם שני שערים מהירים וקיבלנו עוד משחק במונדיאל הנהדר הזה. אתחיל בניגריה, כי את הדובדבן משאירים לסוף. בטורנירים הקודמים ראינו נבחרת עם דרך וגם הפעם מול ארגנטינה ראינו שיש לה מה למכור.
כמעט תמיד יש לנו סימפטיה לנבחרת הזו בגלל "הישראלים" שמשחקים שם, כמו וינסנט אניימה וג'ואון אושינאווה. ניגריה הוכיחה שהיא יכולה להפתיע ולהגיע רחוק יותר משלב שמינית הגמר. כמובן שמדובר במשימה סופר-קשה, אך ראינו שבטורניר הזה כשנבחרות שמגיעות כביכול חסרות סיכוי, הן מייצרות משחקים נהדרים.
מנגד, נבחרת ארגנטינה הופכת יותר ויותר לנבחרת של איש אחד, דבר שצריך להדליק נורה אדומה אצל שאר השחקנים. מסי מוכיח בטורניר הזה כמה הוא באמת הגדול מכולם. מדברים על כריסטיאנו רונאלדו ואחרים, אבל מסי הוא השחקן הטוב בעולם, לא רק בטורניר. הוא משחק כמו גלדיאטור, לא כמו פרעוש. החיוך חזר לפניו, החיוך שהיה חסר העונה בברצלונה. הוא נראה משוחרר ושמח.
 |
| מסי ואניימה מתבדחים (רויטרס) |
|
| |
הבעיה היא שמסי לבד לא יביא את התואר לארצו. יש את אלו שיגידו שדייגו מראדונה הביא תואר לבד, אבל ברמה שיש בטורניר הנוכחי, בעיקר בחלק האחורי של האלביסלסטה, צריך להתעורר כי אחרת יהיה להם קשה. נבחרות טובות יותר מאיראן וארגטינה לא יתקשו מול ההגנה הזאת.
אני מאוד אוהב את הנבחרת הזאת. קיבלנו לפני המונדיאל כל כך הרבה סימני שאלה על מסי, אבל הוא מוחק אותם אחד אחד ושם במקומם סימני קריאה. הוא יכול להחזיר את ארגנטינה הביתה עם התואר.