משהו מדהים קורה בברצלונה, ואת הגל הראשון של ההלם חולל ילד בן 17. קוראים לו לאמין ימאל, והוא לא רק משחק בקבוצה הבוגרת של ברצלונה, הוא מוביל אותה. כן, בגיל שבו רוב הילדים עדיין נלחמים על מקום בהרכב בנערים א', ימאל כבר משחק בליגת האלופות, זוכה בתארים, ומנהיג את קבוצת החלומות החדשה של הקטלונים. אבל כמו כל סיפור טוב, גם זה מגיע עם מחלוקות, השוואות נוסטלגיות ותהיות על מה היה קורה אילו.
2 אגדות עבר של המועדון, ג'רארד פיקה ואיבן ראקיטיץ', טענו לאחרונה שלמין ימאל לא היה פותח בקבוצה ההיסטורית של ברצלונה בעידן של 2008–2015. הם צודקים, אבל לא מהסיבות שכולם ממהרים להסיק. זה לא שלימאל אין את הכישרון, לחשוב כך זו עלבון לאינטליגנציה. פשוט, כששיחק שם מסי בשיאו, לא היה מקום לאף אחד אחר. הצוות כלל גם את ניימאר, לואיס סוארס, צ'אבי, אינייסטה, פויול – איך אפשר להתחרות בכך? זה לא עידן של תחרות אלא של שלמות.
ובכל זאת, ההשפעה של לאמין ימאל היא הלם של ממש. לא רק בשל הכישרון הפנומנלי, אלא גם בגלל הקצב שבו הכול קורה. בטרם מלאו לו 18, הוא כבר צבר מעל 100 הופעות, נכנס לסגל נבחרת ספרד ואף זכה עמה ביורו. ההצלחה הזו היא שילוב נדיר של עיתוי, מזל, ואומץ של מאמן אחד, צ’אבי. כשאוסמן דמבלה עזב ונותרה משרה פנויה בצד ימין של ההתקפה, צ’אבי בחר בימאל. לא בגלל שאין לו ברירה, אלא כי האמין. הבחירה הזו שינתה את חייו של הנער ואת פני המועדון כולו.
לאמין ימאל (רויטרס)ואי אפשר לדבר על ימאל מבלי לדבר על הדור שהוא מייצג. ראיתם את הסרטון מהחגיגות בגמר גביע המלך? ימאל, הקפטן הלא רשמי של המסיבה, מוביל את הקצב, לצידו הקטור פורט, אלחנדרו באלדה, אנסו פאטי, ופאו קוברסי. אלה לא רק חברים לקבוצה, הם “שבט”, דור, תנועה. הם חיים ברגע, הם בטוחים בעצמם, והם לא מפחדים מאף אחד.
הם גם לא חיים לפי החוקים של הוותיקים. עבורם, ההפסדים באנפילד וברומא הם היסטוריה של הורים. הם לא סוחבים את הפחד. כשהם מסתכלים על הדרך שנותרה לליגה ולצ’מפיונס, הם לא סופרים יריבות, הם מתכננים איך יזרקו את הטלפונים שלהם לאוטובוס של הקבוצה כדי לקבל סלפי מהשחקנים.
והאמת? אולי הם צודקים. ברצלונה הזו, עם חמישה משחקים לסיום (או שישה אם תגיע לגמר באירופה), כבר לקחה את הסופר קאפ ואת גביע המלך מריאל מדריד, והיא נלחמת על הדאבל הגדול. זו קבוצה שעדיין לא למדה את כל החוקים, אבל לומדת לנצח. היא סוחפת כמו רכבת הרים, ובעוד שהמבוגרים מחזיקים את הידיות, הילדים פשוט מרימים ידיים וצועקים מאושר.
שחקני ברצלונה (רויטרס)הדור של לאמין ימאל לא מתעניין בניתוחים טקטיים. הוא רוצה לחיות את הרגע, להעז, לשיר בקול רם. עבורו, כל משחק הוא מסיבה, כל שער הוא וידאו באינסטגרם. ואולי זו לא רק תופעה, אלא מהפכה. הוא וחבריו באו לקחת את הכדורגל בסערה, בלי פחד, בלי מעצורים. ואם אנחנו חכמים, נצטרף אליהם. נצבע את השיער, נרקוד, ונחגוג את הפלא הנדיר שנקרא נעורים.
הכתוב הוא טור דעה.