מכבי חיפה מציגה: אמנות המקסימום, מהמינימום. אז נכון, קשה להגיד ‘מינימום’ על אלופת השנתיים האחרונות שגם התחזקה בצורה משמעותית בקיץ האחרון, ועדיין, עם קמפיין ליגת האלופות במקביל ופציעות של מספר שחקני מפתח, החבורה של ברק בכר, ללא יכולת מרשימה יתר על המידה לאורך רוב משחקיה בליגה, מצליחה לסגור סיבוב ראשון כמעט מושלם מבחינתה, במקום הראשון בטבלה, אחרי עוד ניצחון בדרבי על הפועל, מהמינימום של המינימום – שער עצמי של אלחמיד שהעניק לה 0:1 יקר. אבל זה לא רק זה. אותו מינימום, בא לידי ביטוי בעיקר במציאות החיצונית איתה התמודדה האלופה בחודשים האחרונים, עומס משחקים ועייפות פיזית ומנטלית שלא מנעו ממנה להוכיח שהיא עדיין קבוצת הכדורגל הטובה בישראל.
מכבי חיפה התבגרה העונה ואפשר לראות את זה דווקא במשחקים בהם היא פחות טובה, אך מצליחה עדיין להיות “קצת” יותר טובה, מתי שהיא צריכה להיות יותר טובה מהיריבה, כדי לנצח. אם בעבר, בעיקר בעונה שעברה השחקנים, הצוות המקצועי וגם הקהל נראו עצבניים כשהכדור לא נכנס ב-25 הדקות הראשונות, העונה נראה שכל המערכת הירוקה הבינה שאפשר לנצח משחקים גם ב-25 הדקות האחרונות, כאשר מלבד הניצחון על אשדוד, כל הניצחונות שלהם הגיעו במחצית השנייה, בניגוד גמור למה שהתרגלנו לראות מהקבוצה הזאת בשנתיים האחרונות, אז דובר על הדעיכה ביכולת במחציות השניות.
שחקני מכבי חיפה. יצפו במונדיאל מהפסגה (לילך וויס-רוזנברג)אז מכבי חיפה מסיימת סיבוב ראשון קרוב למושלם, יוצאת למונדיאל מהמקום הראשון וכשתחזור, מחכה לה דולב חזיזה שישוב מפציעה, כשדניאל סונדגרן צפוי לחזור גם הוא מעט אחריו. כמו שזה נראה כרגע ולפי יחסי הכוחות בצמרת, מכבי תל אביב והפועל באר שבע יצטרכו לעבוד קשה מאוד על מנת למנוע מהצלחת השלישית ברציפות לעשות את דרכה לכרמל.
ואם כבר מדברים על שתי הטוענות הנותרות לכתר, ספק אם מישהו האמין בתחילת העונה שרגע לפני סיום הסיבוב, מכבי ת”א והפועל באר שבע יהיה צמודות כל כך אחת לשנייה, כשהאדומים אפילו מרשימים יותר לאחרונה מהצהובים. קרב משולש? עוד מוקדם לדעת, אבל לפחות כרגע, עושה רושם שמחזיקת הגביע של אליניב ברדה נהנית מה”שקט” שיש סביבה, כשעל המגרש היא עושה הכל נכון כדי להיות אחת הקבוצות המהנות בליגה. מי שעוד לא התחיל לספור את החבורה של אליניב ברדה, כדאי שיעשה זאת בהקדם.
שחקני הפועל באר שבע חוגגים (מרטין גוטדאמק)אך עם כל הכבוד לפרגונים לחיפה ובאר שבע, הסיפור של העונה הזאת יהיה סיפורה של מכבי תל אביב, לטוב ולרע. הצהובים, שהחזירו בקיץ בערך כל הולך על שתיים שהביא להם רגעי אושר בחמש השנים האחרונות, אמנם גילו יכולת מבריקה לאורך המשחקים מול היריבות החלשות יותר שליגת העל מציעה, אך מול חיפה ובאר שבע כשלו בגדול, במה שמספק נורת אזהרה מהבהבת לקראת העתיד. במכבי תל אביב של העונה אין שחור או לבן. איביץ’, זהבי, דור פרץ, יונתן כהן, כל אלה הגיעו למען מטרה אחת – להחזיר את צלחת האליפות לקריית שלום, בלי תירוצים. אם זה יקרה, זה יהיה סיפור על כוכב שחזר להנהיג את הקבוצה שלו בדרך להשבת התואר. אם לא, זה יהיה סיפור על כוכב שנכשל בניסיון שלו לעשות זאת. בשני המקרים, מכבי ת”א וערן זהבי יהיו במרכז העלילה.
איביץ’ יצטרך לעשות שינויים, גם במערך, אין מנוס מכך, אבל הוא בעיקר יצטרך לבצע שינוי בגישה, בדגש על המשחקים מול היריבות שלו לתואר. אם בהפסד בסמי עופר הסיפור היה בבחירת ההרכב של המאמן, הרי שבטרנר כבר היה מדובר בגישה איתה עלו השחקנים בצהוב, גישה ששידרה מעט רגשי נחיתות, ויתור על הנעת כדור והשלטת דומיננטיות כפי שהסגל הזה מסוגל להציע. זה טמון במאמן, אך לא פחות בשחקנים. אותם שחקנים שיצטרכו להחזיר את כוח ההרתעה שלפחות נכון לעכשיו, עדיין רחוק מחזקת הצהובים. בשביל זה, איביץ’ יצטרך לקבל החלטות אמיצות: 4-3-3, חלוץ אחד, לתת לערן זהבי את האפשרות לעלות מהספסל ולעשות את מה שלשמוע הגיע – להכריע משחקים. כרגע, כשהוא צריך לשחק 90 דקות בכל משחק ובמערך שלא מחמיא לו בהיעדר מחליף שיאפשר לו מנוחה, החלוץ מתקשה לבוא לידי ביטוי. ואם זה לא יקרה, למכבי ת”א יהיה קשה מאוד לזכות באליפות, אם בכלל.
ערן זהבי (אורן בן חקון)