“הפעם זה שלנו”, “ההגרלה נוחה”. כמה פעמים שמעתם את המשפטים הללו בקונסטלציה כזו או אחרת? כנראה שעשרות אם לא מאות פעמים לפני כל תחילת קמפיין של נבחרת ישראל. החבורה בכחול-לבן תפתח בשבת הקרובה את קמפיין מוקדמות יורו 2024 ואחרי הרבה מאוד זמן, הפעם, עושה רושם שהכיוון החיובי שאליו הכדורגל הישראלי הולך בשנים האחרונות, יכול להוביל את הפנטזיות הישראליות לכדי מימוש.
בכל פעם מחדש, כל התכנסות של נבחרת ישראל מביאה עמה סיפורים וכותרות שלא קשורים למה שקורה על כר הדשא, בעיקר בעידן אלון חזן ויוסי בניון. החברה הישראלית טובה בהכללות וכך היא עושה גם במקרים הללו, כאשר רבים בוחרים להכניס את מקרי עומר אצילי, מונס דאבור, ערן זהבי, דיא סבע ומוחמד אבו פאני תחת מקשה אחת.
אם נפרק את המקרים אחד מהשני, נגלה שכל מקרה לגופו. אצילי ודאבור בכלל לא קשורים לחזן ובניון כשהעם אמר את דברו באשר לשניהם, זהבי רצה להגיע אך הציב תנאים שלא לרוחו של המנהל המקצועי והמאמן וסבע כבר היה בתוכניות, אך חש פגוע ובחר מרצונו שלא להגיע. אבו פאני, כך לפחות הם אומרים, לא זומן מסיבות מקצועיות. אפשר שלא להסכים, אבל רצוי לכבד.
בכל אופן, ההתעסקות בכל מי שלא זומן לסגל מאפילה על השמות הנפלאים שכן נמצאים בו. יש לנו שני שוערים מצוינים כמו עומרי גלזר ודניאל פרץ ומרכז הגנה טוב בהרבה ממה שהתרגלנו בעידן האוסטרי למשל, עם שון גולדברג, מיגל ויטור ואולי גם רז שלמה שנמצא בעונה פנטסטית.
גם בקישור ניתן למצוא שחקנים שכבר הוכיחו את עצמם ברמות הגבוהות ביותר כמו נטע לביא וההתקפה? היא גולת הכותרת, שם שלישיית ליאל עבדה, אוסקר גלוך ומנור סולומון ומעליהם תאי בריבו שנמצא בכושר פנטסטי או שון וייסמן שיודע להתעלות בנבחרת. התקפה מהטובות, המוכשרות ובעיקר המסקרנות שהיו לנו. בנוסף, העובדה שהיא כ”כ צעירה ביחס לשנים עברו נותנת הרבה אופטימיות גם לקראת הקמפיינים הבאים. ועוד לא הזכרנו שחקנים כמו עומרי גאנדלמן, רז שלמה, מוחמד כנעאן ומחמוד ג’אבר.
אקח סיכון ואומר שההתקפה של נבחרת ישראל תיראה משוחררת וטובה יותר ללא ערן זהבי. נכון, גם בגילו אין לנו סקורר ברמתו וכבודו של מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים במקומו מונח, אבל הפעם, לא תהיה את התחושה שכל התקפה צריכה להסתיים ברגליים של מספר 7. שהבעיטה האחרונה לא תהיה שייכת רק לו. שמי שלא ימסור לו, לא בהכרח יקבל פרצופים, נזיפות ותנועות ידיים. ולא, זהבי הוא לא שחקן אנוכי, אבל עצם הנוכחות שלו תמיד תשים אותו כדמות הדומיננטית ביותר.
אם בשנים הקודמות לא היו לנו יותר מדי טאלנטים גדולים וגישת “תנו לזהבי את הכדור ויהיה בסדר” עבדה לפעמים (אם כי לא באמת הובילה אותנו לשום מקום, לא באשמתו), הרי שהפעם יש לא מעט כאלה, ולעוד שנים קדימה, אז תנו להם להוביל מעכשיו כי יש להם את היכולת לעשות את זה. מתי בפעם האחרונה היה לנו שחקן לגיטימי בפרמייר ליג בהרכב? כנראה כשהמנהל המקצועי הנוכחי עוד שיחק בשורותיה. נכון, גם אז לא הגענו לשום מקום, אבל נדמה שעכשיו יש הרבה יותר מסביב שיכול להוביל אותנו אל היעד.
אמר אלון חזן במסיבת העיתונאים וצדק, שגם ברומניה וקוסובו חגגו כשראו את ישראל בהגרלה, בדיוק כמו הישראלים ששמחו כשראו אותן. האמת היא איפשהו באמצע. נבחרת ישראל לא באמת יכולה להקל ראש בשום נבחרת בבית, שווייץ אמורה לסיים ראשונה, לא נופתע אם נפסיד לרומניה ולקוסובו, אסור לנו להרים את האף, אבל שתי האחרונות אלו נבחרות שאנחנו מסוגלים לנצח, בבית ובחוץ.
בשביל שזה יקרה, שלושה תנאים נדרשים להתקיים, שניים תלויים בנו ואחד לא. א’ – כישרון אנחנו כבר יודעים שיש, אז כעת מה שנדרש זו נבחרת מלוכדת ומגובשת שמנועת מהרצון להשיג את המטרה. ב’ – הירתמות של הקהל, שיכול לתת כוח ודחיפה עצומים לבחורים של אלון חזן. ג’ – מזל. הוא כמובן לא תלוי בנו ולא באף אחד, אבל לאורך זמן אתה לא יכול להצליח בלעדיו. אם שלושת התנאים הללו יתקיימו, אולי, סוף סוף, אחרי 54 שנה ובמיוחד בתקופה כזו בה העם מפולג בצורה חסרת תקדים, נוכל להתאחד כולנו תחת נבחרת כדורגל אחת, שתיכנס להיכל התהילה ותביא אותה בפעם השנייה בהיסטוריה לטורניר גדול. ונאמר אמן.