אתלטיקו מדריד זכתה הערב (שבת) באליפות הראשונה שלה מאז 2014 וה-11 בתולדותיה. אלא שהאליפות הזאת הוכרעה הרבה לפני מחזור הסיום הדרמטי שסידרה לנו אחת העונות המותחות בהיסטוריה של ‘לה ליגה’. למעשה, היא נלקחה כבר ב-24 בספטמבר 2020, אז, הקבוצה מבירת ספרד אמרה לברצלונה “תודה רבה”, והחתימה את לואיס סוארס, במהלך ששינה את גורלה מקצה לקצה שלימים יתברר כ”מהלך של אלופה”.
על ההחלטה של ברצלונה להיפרד מסוארס, מי שבמשך חמש שנים הפך לכובש השלישי בהיסטוריה שלה עם 195 שערים, שהיה צלע מכריעה יחד עם ליאו מסי בעידן שכלל ארבעה גביעים, ארבע אליפויות וזכייה אחת בליגת האלופות, כבר דובר רבות. היא גונתה מכל כיוון וספגה ביקורות מכל עבר, ובצדק. אכן, מדובר בסיפור גדול ובאחת השגיאות המקצועיות הקשות שנעשו ע”י מועדון כדורגל מאז ומעולם, אלא שהסיפור הגדול הוא סוארס עצמו, שבכלל אמור היה להיות במקום אחר לגמרי.
סוארס אמור היה לשתף פעולה ביובנטוס עם כריסטיאנו רונאלדו. הכל כבר היה מוכן לנחיתה של הסקורר האורוגוואי בטורינו, אלא שעניין בירוקרטי סביב המבחן שאמור היה לעבור לצורך קבלת הדרכון האיטלקי הפיל את העסקה, ואתלטיקו קפצה על המציאה. סימאונה ידע שבשביל לעשות את קפיצת המדרגה ולתת פייט אמיתי לצמד הענקיות, ברצלונה וריאל, הוא צריך משהו אחר. הוא צריך מישהו שכבר היה שם, מישהו שיודע דבר או שניים על מאני טיים, על זכייה בתארים, על לעשות יש מאין, על ווינריות, ואם מדובר באורוגוואי שמתאים כמו כפפה למרקם המקצועי והחברתי כאחד שנבנה בקולצ’נרוס, מה טוב.
זה היה סיפור אהבה ממבט ראשון. מעבר שכאילו קרה באיחור, שהיה צריך לקרות עוד הרבה קודם לכן. כבר מהרגע הראשון לא ניתן היה לפספס שסוארס הגיע למקום הנכון ביותר עבורו. אתלטיקו של סימאונה היא קבוצה שמקדשת את הלימה חסרת הפשרות, את הווינריות, את ההעדפה לחיות מכוער על פני למות יפה. במידה מסוימת, העובדה שלא מעט אורוגוואיים עברו במועדון לאורך השנים וחלקם משחקים בקבוצה עד היום, אליה תוסיפו שסגנון הגנתי, יש שיגידו “לוחמני”, אחרים יגדילו ויגידו “מכוער”, הפכו אותה ל”נבחרת אורוגוואי של הקבוצות”, וכמו שנבחרת אורוגוואי היא הנבחרת של לואיס סוארס, כך אתלטיקו הפכה להיות הקבוצה של לואיס סוארס.
נכון, כדורגל הוא בסופו של דבר משחק, אבל כולנו חוטאים ומטמיעים בו פעם אחר פעם מושגים של מלחמה. הרשו לי להמשיך במסורת. בסלנג המלחמתי-ספורטיבי, סוארס הוא הכי לוחם שיש. והמלחמה שלו ממש לא נגמרה ברגע שעזב את ברצלונה, כי שם היא רק התחילה. היא נמשכה משחק אחרי משחק, היא נמשכה בכל אחד ואחד מ-21 השערים שכבש. בשערי ניצחון בדקות האחרונות, בשערים שקבעו מהפך, בשערים ראשונים שהורידו את הלחץ, אה כן, והיו גם שתי פציעות באמצע, אבל סוארס, כמו החייל הכי מסור שיש, ידע להתעשת ולשוב לקרב.
סוארס לא היה צריך את האליפות הזאת כדי להיזכר כאחד הגדולים בהיסטוריה, אבל היא כן שמה את הקילר האורוגוואי במקום אחר לגמרי. אם עד העונה הוא היה הפרטנר המושלם של מסי בברצלונה או של אדינסון קבאני באורוגוואי, העונה, סוארס הוכיח שהוא יכול לסחוב קבוצה על הגב לבד, עם 21 שערים ששווים 21 נקודות. 21 נקודות שבלעדיהן, הקולצ’ונרוס נאבקים עם סביליה על המקום בליגת האלופות.
בינואר האחרון סוארס חגג 34 חורפים. גיל מתקדם לכל הדעות, אך גם כזה שדרכו עדיין ניתן לראות באופק עוד לפחות שתי עונות במספרים אליהם הרגיל אותנו, אם יישאר בריא כמובן. הדמעות שזלגו מעיניו של האורוגוואי רגע אחרי הזכייה באליפות וסיפקו עוד רגע שהזכיר לנו למה אנחנו כ”כ אוהבים ספורט בכלל וכדורגל בפרט, עלולות להטעות. יש שיסיקו מהן שסוארס ניצח במלחמה האישית שלו. והוא אכן ניצח, הוא ניצח קרב אחד, אבל המערכה מבחינתו נמשכת. הוא לא יסתפק באושר רגעי או באליפות בודדת, הוא ירצה למצב את הקבוצה שלו כמי שמעתה ועד עולם תסתכל לברצלונה וריאל בלבן של העיניים. תסמכו עליו שמהכיוון שלו לא תגיע הפסקת האש.