העננה ששמה ביטול חוק שערי החוץ ריחפה מעל משרדי אופ”א כבר תקופה ארוכה. הכדורגל בעידן של שינויים, וגם מה שפעם נראה היה לנו הכי כמובן מאליו בעולם וכעובדה מוגמרת, נתון כעת לפרשנויות ולמחלוקות. בדיוק כמו חוק שערי החוץ, שיבוטל החל מהעונה הבאה בכל משחקי אופ”א, כשבמקומו המשחקים שיהיו בשוויון בהפרש השערים ילכו להארכה וממנה לפנדלים במקרה הצורך.
מדובר בהחלטה אומללה. נכון, היא שערי החוץ גרמו להמון רגעים טרגיים בשנים האחרונות (תלוי את מי אתם שואלים), כמו למשל ההדחה של סיטי מול טוטנהאם ב-2018/19, אותו שער דרמטי של אנדרס אינייסטה ששלח את ברצלונה לגמר ע”ח צ’לסי ב-2009 וגם באיירן מינכן סבלה ממנו אשתקד מול פ.ס.ז’, אך מה היו אומרות אותן קבוצות אם היו מודחות על חודו של פנדל שעף לשמיים?
פרננדו יורנטה רץ לחגוג (רויטרס)נתחיל מהתחלה. מדוע בכלל חוקק חוק שערי הזכות מלכתחילה? כן, ניחשתם נכון – קשה יותר להבקיע שער בחוץ. מדע האטום ממש, אה? מעבר לכך, הטענה שבשיטת שערי חוץ קבוצת הבית “תחשוש לתקוף כדי לא לספוג שער בית” הנה לא נכונה מן היסוד. בעידן של היום, ברמות האלה, אני כבר לא מכיר קבוצות שיגיעו לשחק על 0:0 מול הקהל הביתי (שנקווה שיחזור בהמוניו בעונה הקרובה גם באירופה). כדי להשיג יתרון משמעותי לקראת הגומלין, קבוצת הבית יודעת שעליה לתקוף ולהבקיע כמה שיותר, בזמן שגם קבוצת החוץ יודעת שאין מנוס מהבקעת שער חוץ שיהפוך את העסק לפתיר הרבה יותר במשחק הבית. כולם רוצים להבקיע!
שחקני באיירן מינכן. גם הם נכוו מזה (רויטרס)בהגרלת שמינית גמר ליגת האלופות, הקבוצות שמסיימות ראשונות בשלב הבתים מקבלות את הזכות לארח את משחק הגומלין. במקרה הזה היתרון הגיע ביושר, לאור הישגים ספורטיביים על כר הדשא. אך בהגרלות רבע הגמר ומעלה? נקבל מצב בו במקרה של שוויון בהפרש השערים בסיכום שני המשחקים נלך להארכה, שמשמעותה – עוד חצי שעה של משחק לעיני הקהל הביתי של הקבוצה המארחת, מדובר ביתרון לא מבוטל שבהחלט פוגע בעיקרון הספורטיביות והשוויון.
את אופ”א כבר הספקנו להכיר, ואני משוכנע שההחלטה שלה לא נובעת אלא ממניעים פופוליסטיים כאלה ואחרים שמטרתם “לענות על דעת הקהל” ולספק את מבוקשם של פרשנים כאלה ואחרים שכבר העלו את הנושא בעבר, כי אין לנו מספיק צרות בחיים הרי. באותו הזמן, אני בטוח שעוד נשמע על ההחלטה הזאת כבר בעונה הקרובה ולא, לא בהקשר של עשיית צדק. ימים יגידו.