בכל פעם שאדם שריגש כ”כ הרבה אנשים הולך ברגע אחד מחיינו, מת בו בזמן גם משהו בנו. דייגו מראדונה לנצח ייזכר אמנם כדמות שנויה במחלוקת, אך גם ככזו שריגשה את כל העולם הכדורגל פעם אחר פעם, וההודעה על מותו פחות מחודש לאחר שחגגנו לו יחד עם כל העולם את יום הולדתו ה-60, הייתה לא פחות מסכין בלב גם עבור אלו שלא זכו לראותו מלהטט כל הדרך לשער הבלתי נשכח נגד אנגליה, או לזה עם היד שהגיע לפניו.
וזה בדיוק סיפורו של דייגו מראדונה. הוא היה ילד נצחי. הוא רצה ליהנות מכדורגל, אך בו בזמן גם מכל הטוב שיש לעולם להציע. נשים, סמים, מסיבות ומכל הבא ליד, אה וכן, גם מהכדור, איתו סיפק לנו רגעים שייחקקו בספרי ההיסטוריה של המשחק לנצח. יש שיגידו שהשערוריות ואופיו השנוי במחלוקת יעיבו על הקריירה הענקית שעשה, אך לפחות לדעתי, הם מעידים עד כמה ספורטאי ענק הוא היה, כי אין אכזר מהגורל, והוא יכול היה להוביל את הילד השובב מבואנוס איירס לדרכים אחרות לחלוטין.
דייגו מראדונה (רויטרס)מודה – כמור רבים, גם אני לא זכיתי לראות את דייגו הגדול בגדולתו. אך מספיק היה לי לראות את אותה תשוקה שבהקפצת הכדור רגע לפני גמר גביע אופ”א עם נאפולי כדי להבין קצת כיצד עובד ראשו של הארגנטינאי. לחץ? מילה שאינה נמצאה כלל בלקסיקון של אגדת העבר המנוח, שפשוט עלה למגרש כשהוא רפוי לחלוטין – והתוצאות? תשאלו את נבחרת אנגליה של 1986.
המוות של מראדונה עצוב. כן, כל מוות הוא עצוב, אך לכתו של מראדונה מסמלת סיומה של תקופה, סיומו של עידן, איך שלא תקראו לזה. במציאות שבה המרדף אחרי שיאים היא זו שמובילה לרוב את בכירי הספורטאים בעולם, מראדונה מייצג את האנתיטזה המוחלטת לגישה הזו. אנחנו נמשיך להינות מרונאלדואים, אמבפביים והולאנדים למיניהם, אך אחד כמו דייגו, שרק רצה לחייך על כר הדשא כבר כנראה לא יהיה. נוח על משכבך בשלום אגדה.
הכתוב הינו טור דעה