כשפורסמו ההרכבים לפני גמר ליגת האלופות, משהו לא הסתדר לי. אחרי שהפסיד לו פעמיים העונה, פפ גווארדיולה החליט לעשות משהו שונה כדי שהפעם, על הבמה החשובה ביותר של הכדורגל האירופי, זה לא יקרה לו שוב מול תומאס טוכל. מאמן סיטי, שידוע כמי שאוהב “להפתיע”, שוב עשה זאת, כשדווקא מול מרבה הרגליים במרכז השדה העונה לשם נגולו קאנטה, החליט להפתיע ולפתוח ללא קשר אחורי טבעי.
מודה שבאותו רגע הגבתי בתמיהה מוחלטת, אבל בו בזמן גם חשבתי לעצמי שקטונתי מלבקר את אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה. לשיטת המשחק ללא חלוץ מרכזי ועם ‘9’ מדומה כבר התרגלנו, אבל במשחק כזה, מול קבוצה שמחזיקה באנרג’ייזר הטוב בעולם במרכז המגרש, לפתוח ללא עמוד השדרה של הקבוצה, ללא החוט המקשר ולהשאיר בצד את רודרי ופרננדיניו, שניים מהגורמים המרכזיים לכך שבכלל הגיע למעמד הזה? לא ברור.
פפ גווארדיולה מאוכזב (רויטרס)ובכל זאת, חיכיתי. חשבתי לעצמי, כמו כל פעם מחדש, שאולי גם הפעם פפ שוב יודע משהו שאנחנו לא. אולי ההחלטה הזאת, סטייל אולכסנדר זינצ’נקו על חשבון ז’ואאו קאנסלו שהתבררה כבינגו בחצי הגמר מול סיטי, תתברר שוב כשובר השוויון. שאולי גם ההחלטה להחזיר ל-11 את ראחים סטרלינג, שחקן שלא נספר על ידיו לאורך העונה כולה דווקא בגמר, נובעת משיקול מקצועי שעשוי להטות את הכף לכיוונה של אלופת אנגליה. להפתעתי, שוב התברר לי שהתמיהה שלי התבררה כמוצדקת.
כשאתה מגיע לליגת האלופות כאלוף אנגליה, ועוד בכזו קלות ובמשחק עצמו לא מצליח להגיע למצב מסוכן אחד, סימן שמשהו לא בסדר. על האנמיות ההתקפית של מנצ’סטר סיטי יעידו אלפי אוהדי צ’לסי שחגגו בשיגעון עוד מספר דקות בודדות לשריקת הסיום, כשלוח התוצאות הראה 0:1 בלבד. גם הם הבינו שהקבוצה של גווארדיולה צריכה נס כדי למצוא את הרשת כשמנגד, הבלוז נראו בדיוק כמו המאמן שלהם על הקווים – נלהבים, נמרצים, אמיצים ובעיקר מאורגנים ומסודרים בצורה בלתי רגילה, הן בהגנה, הן במשחק המסודר והן בהתקפות המעבר.
צ'לסי מניפה (רויטרס)וזה כנראה לא גמר ליגת האלופות בלי פציעה טרגית של הכוכב הכי גדול של אחת הקבוצות. רבים אולי יגידו שאין לדעת איך זה היה נגמר לולא אותה פציעה שגרמה לקווין דה בראונה לנטוש בדמעות את כר הדשא אחרי 60 דקות, אלא שגם קודם לכן, הבלגי נראה משותק. בדף ההרכבים הוא אמנם הוצב בשלישיית הקישור אך בפועל, בילה ברובן ככולן של דקותיו על כר הדשא בעמדת החלוץ המדומה, ונראה פשוט כבד מדי כדי לתפקד בה כראוי ולתת לפפ את מה שהוא דמיין. בפועל, המאמן הפסיד את השחקן הכי יצירתי שלו, את זה שממנו מצופה לתת את מסירת המפתח, את המהלך שיפתח את המשחק מול העמידה הפשוט מושלמת של הבלוז.
קווין דה בראונה יורד בדמעות (רויטרס)מנגד, אי אפשר שלא להתפעל מצ’לסי. זה אמנם נגמר ב-0:1 קטן, אך יכול היה להיגמר עוד הרבה קודם לכן. קאי האברץ, שעד למשחק נחשב כ”פלופ” עם עונת בכורה שלא הצדיקה את 80 מיליון האירו ששילם עליו רומן אברמוביץ’, הגיע שער בודד שכבר כיסה את ההוצאה. במידה מסוימת, הקשר הגרמני, שמצא שפה משותפת עם המאמן בן ארצו, סימל את השינוי שהביא האיש על הקווים. גם הוא התחיל לפרוח תחתיו, כמו לא מעט שחקנים, כי טוכל פשוט חיבר את חדר ההלבשה מחדש. הוא נתן לכל שחקן את התחושה שהוא שווה בין שווים, מאחרון שחקני הספסל עד לכוכב גדול ביותר, וככה זה נראה על המגרש, יחידה אחת, בלי כוכבים גדולים, אבל עם הרבה מאוד קאנטה.
אנגולו קאנטה נאבק על אילקאי גונדואן. בכל מקום הוא ניצח (רויטרס)כבר נגמרו הסופרלטיבים על הקשר הצרפתי, אלוף העולם. הוא פשוט נכס לכל קבוצה שהוא נמצא בה, שחקן שנמצא בכל מקום על המגרש, כזה שגורם לכולם מסביבו פשוט להיראות טובים יותר ובעיקר לרוץ פחות. קאנטה הוא צ’לסי הזאת. קבוצה צנועה, קבוצה שרצה, קבוצה שיכולה להפסיד כי היא פחות טובה, אבל לעולם לא תפסיד כי היא לא מוכנה או “לא רוצה מספיק”.
וחייבים לדבר על טוכל. עד לזכיה הזו היו מי שדיברו על מאמן צ’לסי במושגים של “לוזר”. אז נכון, הוא הפסיד בגמר הצ’מפיונס אשתקד לבאיירן עם פאריס סן ז’רמן, הפסיד ללסטר בגמר הגביע האנגלי, אך במצ’אפ מול פפ? סוויפ של 0:3 קליל, כולל היהלום שבכתר. זה כנראה לא במקרה. גווארדיולה כבר סיפר בעבר שלמד לא מעט מתומאס טוכל. לפחות אחרי העונה הזאת וה-0:1 מן המוצדקים שראינו, עושה רושם שלמאמן הקטלוני יש עוד לא מעט מה ללמוד מהקולגה.
תומאס טוכל חוגג (רויטרס)