מאז המשחק בין הפועל באר שבע למכבי חיפה באצטדיון טרנר, יגאל פריד זוכה לשלל ביקורות, אם זה משופטי עבר, אם זה מפרשנים בכלי התקשורת השונים, אוהדים, אנשי מקצוע ועוד. אז נכון, אפשר לדון על רמת השיפוט שהציג מי שנחשב בעיני רבים (וגם בעיני האיגוד) כשופט המבטיח ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע נכון להיום, אבל האם בסוף הוא האחראי הבלעדי להתנהגות בלתי מתקבלת על הדעת של שחקנים, וממש לא בפעם הראשונה? התשובה לכך צריכה להיות ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים.
שלושה אמצעי אכיפה ברשותו של שופט: כרטיס צהוב, אדום ודוח שופט. מסיום המשחק, או אפילו ממהלכו, נשמעות אמירות רבות כשגולת הכותרת היא “פריד לא שלט במשחק”. אני רואה באותם דברים מידה רבה של צביעות, מהסיבה הפשוטה שאם השופט היה שולף ארבעה כרטיסים אדומים ומוציא כל ערך ספורטיבי שעוד נותר בהתמודדות, היינו שומעים בדיוק את אותן אמירות ה״לא שלט במשחק״ שאנחנו שומעים עכשיו, אולי אפילו יותר. בעניין הזה, שני דברים עומדים לזכותו של פריד.
יגאל פריד מראה לספורי את הכרטיס האדום (מרטין גוטדאמק)1. אינני זוכר שופט שהצליח ״להשתלט על המשחק״ במפגש בין מכבי חיפה להפועל באר שבע בשנה האחרונה, הייתי אומר שזה אומר דרשני ובדיקה מעמיקה יותר האם אנחנו מסירים את האחריות משחקנים של שתיים מהקבוצות המובילות בארץ בצורה גסה מדי ובקלות יתרה.
2. בסופו של יום, הטעות היחידה של פריד הייתה אי שליפת האדום הישיר לספורי, ויש שיגידו שגם אי ההבחנה בתפיסת החולצה של ספורי ע”י דניאל סונדגרן, שגם קיבל כרטיס צהוב בסופו של המהלך (כי כמובן שפריד הוא “השופט הראשון” בהיסטוריה שמפספס משיכת חולצה תוך כדי משחק). גם את הטעות המשמעותית היחידה שעשה באי שליפת האדום הישיר לספורי, פריד תיקן במהירות הבזק לאחר בדיקת VAR. אחרי שראינו כבר לא פעם שופטים שמתבצרים בעמדתם גם לאחר בדיקת מסך, הייתי אומר בעדינות שאפשר לסלוח לו על זה וכבר ראינו החלטות רעות הרבה יותר.
עלי מוחמד במרכז העימות (מרטין גוטדאמק)האמירות בסגנון ה״צריך להיות סמכותי יותר״, ״אין לו נוכחות״, הן לא יותר ממגוחכות. באופן אישי, הייתי לוקח 1000 יגאל פרידים לפני שופטים שמתנהגים בחוסר כבוד לשחקנים וגומרים משחקים ב-9 נגד 9, כל עוד לא מדובר בדברים שחורגים מגבול הדחיפות המכוערות גם כן, אבל עליהן אנחנו עוד יכולים “לחתום” במשחקים בין שתי הקבוצות האלה. מה לעשות שעימותים כאלה הם כבר ממש לא חריגים במשחקים בין ב״ש לחיפה.
הגיעו מים עד נפש בכל הקשור להתנהגות השחקנים במפגשים בין האלופה למחזיקת הגביע. מדי מפגש ביניהן, שתי הקבוצות, שכבר הראו שכשהן מתעסקות בכדורגל מסוגלות לייצר יופי של קרב ספורטיבי, הופכות את כר הדשא לזירת קרב, קרב אגרוף כמובן. משחקנים של שתיים משלוש הקבוצות הבכירות, הטובות והעשירות כיום בכדורגל הישראלי, ניתן לצפות ל”קצת” יותר אורח רוח, כבוד הדדי, כבוד לקהל ובעיקר כבוד למקצוע. ופריד? ממנו ניתן לצפות שהחלטותיו לא ישפיעו על תוצאת המשחק, ובמקרה הזה, לא הייתה לו שום השפעה עליה.