בתקופה האחרונה אנחנו רואים לא מעט השוואות בין שחקני ההווה של מכבי תל אביב לאלה שתמונותיהם מפארות את קירות ההיכל, אחרי שחוללו פלאים והניפו גביעים. כאלה אנחנו, אוהדי הספורט, אוהבים להשוות ולדרג, מגזימים אחרי כל ניצחון או הפסד ומגיבים בחוסר פרופורציה. אבל יש משהו מעבר.
אחד הדברים המיוחדים בספורט הוא הצביון של הקבוצות. למועדוני פאר יש דרך שמייצגת אותם והם צריכים להיצמד אליה כדי להצליח, בלעז קוראים לזה “legacy”. אם נעבור על ההיסטוריה המפוארת של מכבי נוכל למצוא הרבה קווי דמיון בין הקבוצות המצליחות בכל הזמנים.
ה”לגאסי” הזה הופך את לורנזו בראון לשרונאס יסיקביצ’יוס, הרי שניהם זכו ביורובאסקט לפני הגעתם ארצה, את ווייד בולדווין לאנתוני פארקר, בזכות האתלטיות והג’אמפ שוט המרהיב מחצי מרחק ואת ג’ון דיברתולומאו לדרק שארפ, הרכז הערמומי שקולע מבחוץ וסוחט עבירות תוקף.
לורנזו בראון ו-ווייד בולדווין חוגגים (איציק בלניצקי)במשך שנים מכבי חיפשה קבוצה שתתאים ל”לגאסי” שלה כמועדון. סקוטי ווילבקין התחבר היטב לקהל, אבל לא הצליח לקחת את הצהובים לארץ המובטחת וזה הסתיים בפרידה. הפעם, ההימור או שמא יש לומר הבנייה הנכונה, הצליחה בגדול והרכבת דוהרת.
מוקדם לומר כיצד תסתיים העונה הזו של מכבי. אחרי ההפסד בגמר הגביע היא עוד עלולה לחזור ל-2008 ולהפסיד בשלושה גמרים, אם בכלל תגיע אליהם, אבל דבר אחד בטוח – יש משהו שונה בקבוצה הזו. כן, ה”משהו” הזה בהחלט מריח כמו המורשת של המועדון, שרק כך יכול להצליח.
והאמת, שמאחורי כל זה עומד עודד קטש. נכון, הוא נעזר בניסיון של דייויד בלאט ו”ניצל” לא פעם העונה בזכות הכישרון של הכוכבים שלו, אבל תהליך הלמידה המדהים והעובדה שהוא הגיע מוכן כל כך לרגע השיא מול מונאקו (נזכיר: קבוצת הבית השלישית בטיבה באירופה) מעוררת השראה.
עודד קטש (איציק בלניצקי)השמיים הם הגבול עבור הקבוצה הזו ולא משנה איך העונה תסתיים, גם במקרה של איבוד האליפות בארץ, קטש צריך להמשיך להוביל את מכבי. אחרי שנים רעות המועדון שוב על דרך המלך ועם כוכבים שנעולים בחוזים ארוכים ומאמן שהוכיח את עצמו – שושלת חדשה אינה מילה גסה.
הכתוב הינו טור דעה