בעוד פחות משבועיים זה יקרה – מכבי תל אביב תארח את ז’לגיריס קובנה ותפתח רשמית את עונת 2022/23 ביורוליג. כמו שכבר התרגלנו בשנים האחרונות, הצהובים שוב ביצעו מהפכה מוחלטת בסגל, החליפו את כל הזרים וביצעו רענון גם בגזרת הישראלים. השנה גם היה זעזוע על הקווים ואחרי חצי עונה עם אבי אבן כמאמן זמני מונה עודד קטש לקדנציה שנייה בקבוצה.
כמובן שהשינוי הגדול בסגל הוא שוב בגזרת הזרים. בקיץ שעבר הנחיתו הצהובים שחקנים בעלי שם בליגה, אך אלו לא סיפקו את הסחורה ושילמו את המחיר. גם סקוטי ווילבקין, מהזרים האהובים ביותר ביד אליהו, עזב אחרי ארבע שנים. במקומם הוחתמו שמונה חדשים: לורנזו בראון, ווייד בולדווין, אוסטין הולינס, דארן היליארד, בונזי קולסון, ג’רל מרטין, אלכס פוית’רס וג’וש ניבו.
השאלה הגדולה סביב מכבי תל אביב היא ההתאמה של הסגל לסגנון המשחק המאוד מוכר וברור של עודד קטש. מצד אחד הגיעו שני סנטרים שיודעים לשחק בעיקר בצבע וצריכים שהרכזים יזינו אותם בכדורים, ובדיוק לשם כך הגיעו בראון ובולדווין. מצד שני זו קבוצה בעלת אופי הגנתי והמאמן ידוע כ”מאמן התקפה”. בשני משחקי ההכנה הראשונים זה היה מדאיג, אבל מוקדם לקבוע.
נחזור לגארדים. בראון מגיע כאלוף אירופה טרי ואחרי הצגה אדירה ביורובאסקט, שספק אם הוא היה חותם במכבי אחרי הטורניר. עם זאת, צריך להנמיך מעט את הציפיות ולתת לשחקן להוכיח את עצמו. הוא רכז נהדר, שכבר שנים לא נראה ביד אליהו ואוהדי מכבי יכולים לשמוח שנפל בחלקם כוכב יורוליג ואולי מעבר לכך, אבל אף אחד אינו ערב להצלחה ומוקדם להכתירו כ”שאראס” הבא.
נקודה נוספת היא השילוב בין בראון ובולדווין, עליו תקום ותיפול הקבוצה. הגארד שהגיע מבסקוניה הפך בשנים האחרונות לשחקן יורוליג משובח ועשה לא מעט צרות בביקוריו האחרונים בהיכל. כמו שאנחנו מכירים אותו הוא אוהב את הכדור ביד, בדיוק כמו בראון, וקטש יהיה מוכרח למצוא את האיזון והחלוקה הנכונה ביניהם, כי אם הם יתחברו הצהובים יוכלו לדבר חזק מאוד השנה.
אם לשפוט על פי סגנון המשחק של עודד קטש בהפועל ירושלים, הרי שהמאמן אוהב לשחק עם שלושה שחקנים בקו האחורי בעלי יכולת קליעה מרחוק (כמו ג’ייקובן בראון, תמיר בלאט וג’יימס פלדין) ושני שחקני פנים פיזיים (כמו טיישון תומאס וסולימאן בריימו). במכבי תל אביב החדשה, למעט היליארד ואולי קצת הולינס, קיימת בעיית קליעה על הנייר והגארדים יהיו חייבים לתת תפוקה.